לאחר שבועיים של הסגר וכיבוס הבגד הנגוע, הכהן בוחן שוב את מצבו כדי לקבוע את דינו הסופי. שלב זה חושף את טבעה העיקש של הצרעת, שבה דווקא חוסר שינוי מהווה עילה להשמדת הבגד כולו.
המילה הֻכַּבֵּס מופיעה בבניין נדיר המשלב בין הפעל להתפעל. שילוב זה רומז שבעוד שהבגד עבר פעולת כיבוס פיזית באמצעות חומרי ניקוי, הנגע עצמו התנהג כאילו רק התכבס למראית עין, שכן הוא נותר בלא שינוי [אבן עזרא, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
לאחר הכיבוס, הכהן מבחין כי לֹא־הָפַ֨ךְ הַנֶּ֤גַע אֶת־עֵינוֹ֙. משמעות המילה עֵינוֹ היא מראהו או צבעו [שד"ל, בכור שור, שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקים בהגדרת חוסר השינוי: יש המפרשים שהנגע פשוט לא כהה או דהה ממראהו המקורי [רש"י]. עם זאת, הגישה המרכזית מבחינה בין דהייה לבין היפוך צבע, ומסבירה כי הנגע לא שינה את מראהו לצבע טהור [פרדס יוסף, ביאור יש"ר]. מתוך כך עולה מחלוקת לגבי נגע שהחליף את צבעו מצבע טמא אחד למשנהו, למשל מירקרק לאדמדם: חכמים סבורים שכל עוד הצבע נותר בגדר צבע טמא, הוא נחשב כמי שלא הפך את עינו והבגד טמא, ואילו רבי יהודה רואה בכך נגע חדש הדורש שבוע הסגר מחדש [מזרחי, גור אריה, רד"צ הופמן]. הכתוב מוסיף שגם אם וְהַנֶּ֣גַע לֹֽא־פָשָׂ֔ה (לא התפשט), הבגד טמא. קל וחומר שאם הנגע כן התפשט, שהוא סימן טומאה חמור יותר, הבגד יישרף [רש"י, שפתי חכמים].
הסיבה לשריפת הבגד נעוצה בהגדרת הנגע כפְּחֶ֣תֶת. גישה אחת מפרשת מילה זו מלשון פחת וגומא, כלומר מראה הנגע שקוע ועמוק בתוך אריג הבגד [רש"י, תורה תמימה, רד"צ הופמן, ביאור יש"ר]. גישה שנייה מסבירה זאת מלשון פחיתות, חיסרון וריקבון. הנגע הולך ומשחית את הבגד כולו, ולכן קריעת האזור הנגוע בלבד אינה מספקת ויש לשרוף את הבגד בשלמותו [רשב"ם, הטור הארוך, דעת זקנים, בכור שור].
התורה שואלת מונחים מתחום ההתקרחות בראש האדם כדי לתאר את מיקום הנגע בבגד, בְּקָרַחְתּ֖וֹ א֥וֹ בְגַבַּחְתּֽוֹ. קיימות שלוש דרכים עיקריות להבנת המושגים הללו בהקשר של בגדים:
הגישה הראשונה מתייחסת למיקום בבגד: הקָרַחַת היא צדו האחורי או הפנימי של הבגד, הקרוב יותר לגוף האדם ומועד יותר לפורענות, בעוד הגַבַּחַת היא צדו הקדמי והחיצוני [אבן עזרא, העמק דבר, שטיינזלץ, רד"צ הופמן].
הגישה השנייה מתייחסת לגיל ושחיקה: הקָרַחַת מתארת אזורים ישנים ושחוקים בבגד שהחוטים או השערות נשרו מהם, ואילו הגַבַּחַת מתארת אזורים חדשים ושעירים [רש"י, קיצור בעל הטורים, תורה תמימה].
הגישה השלישית מציעה הבחנה פשוטה בין מקומות בבגד או בעור שיש בהם שיער, למקומות החלקים משיער [הטור הארוך, בכור שור, חזקוני].
השימוש במונחי הקרחת והגבחת נועד גם ליצור גזירה שווה לנגעי אדם. יש מהחכמים שלומדים מכאן שכשם שאדם שהצרעת פרחה בכל גופו מוגדר כטהור, כך גם בגד שהנגע פשה בכולו נטהר [רש"י, תורה תמימה, רד"צ הופמן]. מנגד, יש המציינים את ההבדל המהותי שניכר בפסוק: בנגעי אדם נדרש סימן טומאה מובהק כדי להחליט על טומאה, ואילו בבגד, עצם העמידה במצב הקיים ללא שינוי, די בה כדי לחרוץ את דינו לשריפה [שטיינזלץ].