תופעת נשירת השיער וההתקרחות מעלה שאלה לגבי מעמדו של האדם במסגרת דיני הצרעת. התורה מבהירה כי אובדן שיער כללי, בניגוד לנגעים נקודתיים, אינו מהווה טומאה כשלעצמו, אלא משנה את הסטטוס ההלכתי של עור הקרקפת.
המילה ואיש מעוררת את שאלת הפרשנים מדוע התורה פונה דווקא לגבר. הגישה המרכזית מסבירה שהתורה נוקטת בלשון זו משום שתופעת הקרחת שכיחה בעיקר אצל גברים ונדירה אצל נשים, אף על פי שאם אשה תקריח הדין יחול גם עליה [חזקוני, ברכת אשר]. גישה אחרת גורסת שהמילה נועדה לרמז שדיני הפריעה והפרימה של המצורע חלים רק על גברים [העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן], או כדי ללמד שדין התקרחות חל גם על אזור הזקן [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הביטוי כי ימרט מתאר נשירה או תלישה של השיער [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי מדובר בנשירה הנובעת מסיבות טבעיות כגון זקנה, חולי, תגבורת יובש בגוף, או גורמים חיצוניים כמו סם ומכה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. המילה ראשו מלמדת שמדובר בנשירת שיער הראש כולו [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי בין "נתק" לבין "קרחת". בעוד שנתק הוא מחלה ונגע נקודתי הנגזר משמיים ונידון לפי סימנים של שיער צהוב, הקרחת היא מצב טבעי וגורף יותר. כאשר אדם מאבד את שיערו ונעשה קרח, התורה מכריזה כי טהור הוא. טהרה זו אינה פוטרת אותו לחלוטין מכל חשש טומאה, אלא מטהרת אותו ספציפית מטומאת הנתקים. מכיוון שאין יותר שיער על ראשו, הקרקפת מפסיקה להידון כדין מקום שיער, והופכת להיות נידונה כעור בשר רגיל לכל דבר [רש"י, מזרחי, רלב"ג, רש"ר הירש].
סביב אופן טומאת הקרחת התעורר פולמוס פרשני מעניין. רש"י בפירושו כותב שהקרחת נידונה בסימני נגעי עור בשר שהם "שיער לבן, מחיה ופשיון". ואולם, שורה של פרשנים מאוחרים טוענים בתוקף כי המילים "שיער לבן" בדברי רש"י הן טעות סופר והוספה של תלמיד טועה. נימוקם הוא ברור: מאחר שמדובר בקרחת, הרי שאין בה שיער כלל, ולכן לא ייתכן שהיא תטמא בסימן של שיער לבן, אלא אך ורק בסימנים של מחיה (בשר חי) ופשיון (התרחבות הנגע) [שד"ל, תורה תמימה, משכיל לדוד, ברכת אשר].
ברובד הרעיוני והסודי, התקרחות נתפסת לא רק כתהליך פיזי אלא גם כתיקון רוחני. שיער הראש מסמל פעמים רבות מידת הדין הקשה וכן גסות רוח וגאווה. כאשר אדם מקריח ושיערו נושר, הדבר מסמל את הסרת כוחות הדין והטומאה מעליו. סילוק השיער מותיר את האדם במצב של ענווה וחסד, וזו סיבה עמוקה נוספת לכך שהתורה מעידה עליו כי הוא טהור [שפתי כהן, אלשיך].