התורה מעבירה את המוקד משלב האבחון הרפואי-הלכתי של הצרעת אל ההשלכות המעשיות והחברתיות החלות על האדם הנגוע. מרגע שהכהן קובע את טומאתו, המצורע נכנס למצב של אבלות חיה ובידוד חברתי, ועליו לשנות את הופעתו החיצונית ואת התנהגותו כדי לאותת לסביבה על מצבו הפיזי והרוחני.
והצרוע אשר בו הנגע
הדגשת הכתוב מתייחסת ספציפית למצורע מוחלט, כלומר אדם שהנגע כבר אובחן בו בוודאות וטומאתו תלויה בגופו, בניגוד למצורע מוסגר שנמצא רק בתקופת המתנה ואינו חייב בדינים אלו [שד"ל, תורה תמימה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הניסוח המכליל בא ללמד שהלכות אלו חלות על כל אדם, ואפילו על כהן גדול, שלמרות שבדרך כלל אסור לו לפרום את בגדיו ולפרוע את ראשו, במקרה של צרעת הוא מחויב בכך [הטור הארוך, תורה תמימה, חזקוני]. במישור המוסרי, הנגע הפיזי משקף את העוון הפנימי, ובעיקר את חטא לשון הרע, שכן החוטא פוגע בכבודם של אחרים ולכן כעת הנגע פוגע בו [כלי יקר].
בגדיו יהיו פרמים
על המצורע להתהלך בבגדים קרועים [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. פעולת הפרימה שונה מקריעה רגילה, שכן היא מתייחסת לקרע שמתפורר ומתחלק לחלקים רבים, או לקריעת התפרים עצמם [הכתב והקבלה, רד"צ הופמן]. קריעת הבגדים מהווה סממן מובהק של אבלות, המשקף את הרחקתו מחברת בני אדם ואת צערו על מעשיו הרעים שהביאו עליו את הנגע [שד"ל, אבן עזרא, בכור שור, חזקוני]. מבחינה רוחנית, קריעת הבגדים באה לכפר על מידת צרות העין של החוטא [כלי יקר].
וראשו יהיה פרוע
קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי משמעות הפריעה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לגידול השיער ללא תספורת [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש]. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת שהכוונה היא להסרת כיסוי הראש הרגיל והמכובד, כך שראשו נותר מגולה או ללא הפאר הרגיל של שאר בני האדם [רלב"ג, מלבי"ם, נתינה לגר, רד"צ הופמן]. בדומה לקריעת הבגדים, גם פריעת הראש נועדה לכפר על גסות הרוח והגאווה של האדם שרצה להתנשא מעל אחרים [כלי יקר].
ועל שפם יעטה
על המצורע לכסות את פיו ואת שפתו העליונה בבגדו, בדומה למנהג האבלים [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר טעמים לעטיפה זו. מבחינה פיזית, הכיסוי נועד למנוע מרוח פיו ומהריח הרע של המצורע להזיק או להדביק את העוברים ושבים [הטור הארוך, חזקוני, פירושן של נשים]. מבחינה חברתית, הכיסוי מסמל נידוי ואבלות, שפתיו נראות כדבוקות זו לזו והוא מנוע מלדבר או לשאול בשלום אחרים [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה]. ברובד הסמלי, עטיפת השפתיים מהווה כפרה ישירה על חטא לשון הרע שנעשה באמצעות הפה [כלי יקר, ספתי כהן].
וטמא טמא יקרא
חובה על המצורע להכריז בקול על טומאתו בפני כל מי שמתקרב אליו, כדי שאנשים ייזהרו, יפרשו ממנו ולא ייטמאו [רש"י, שד"ל, רלב"ג, משכיל לדוד, שטיינזלץ]. יש המפרשים שקריאתו היא אזהרה מפורשת: "אל תטמאו!" [אוהב גר, נתינה לגר]. כפילות המילה נועדה ללמד שני דברים נוספים: ראשית, ההכרזה הפומבית נועדה לפרסם את צערו ברבים, כדי שהשומעים יעוררו עליו רחמים ויתפללו להחלמתו [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור, פרדס יוסף]. שנית, הריבוי מלמד שחובת האזהרה וההכרזה אינה מוגבלת רק למצורע, אלא חלה על כל אדם הנושא טומאה חמורה שמטמאת אחרים [מזרחי, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
ברובד המדרשי והאלגורי, הפסוק כולו נדרש כרמז לחורבן בית המקדש. המצורע מסמל את בית המקדש עצמו, הנגע הוא עבודה זרה, הבגדים הפרומים הם בגדי הכהונה, הראש הפרוע מסמל את הסתלקות השכינה, עטיפת השפם רומזת לביטול לימוד התורה, והקריאה הכפולה של הטומאה רומזת לחורבן שני הבתים, בית ראשון ובית שני [רבנו בחיי, תולדות יצחק].