לאחר שהנגע הוסר מן הבגד והאזור הנגוע נחתך, מתואר השלב הסופי והחמור של הצרעת, בו הנגע מתעקש לשוב ולהופיע. התורה קובעת את דינו של בגד זה לכליה.
המילה עוֹד מצביעה על חזרתו של הנגע. הפרשנים מסבירים כי לאחר קריעת הנגע הראשון, תופרים חתיכת בד חדשה, הנקראת מטלית, על מקום הקרע כדי לבחון אם הנגע יחזור למקומו [תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד, אדרת אליהו]. הנגע החוזר יכול להופיע על המטלית עצמה או בכל מקום אחר בַּבֶּגֶד [מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. ביאור יש"ר מציין כי מכיוון שהמקום המקורי נקרע, משמעות הפסוק היא הופעה מחודשת בכל מקום שהוא בבגד. בנוסף, המילה עוֹד מלמדת שהנגע החוזר צריך להיות באותו גודל של הנגע המקורי, כגודל של גריס [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הביטוי פֹּרַחַת הִוא נאמר בלשון נקבה, בהתאמה למילה "צרעת" או "פחתת" (שקערורית הנגע) שהוזכרו בפסוקים הקודמים [ביאור יש"ר, אבן עזרא, רד"צ הופמן]. רש"י והרלב"ג מסבירים כי משמעות הפריחה היא דבר שחוזר, צומח ומתעפש. עם זאת, בעוד שבדרך כלל המונח "פריחה" בדיני נגעים מתייחס לפשיון והתרחבות הנגע, כאן מדובר בנגע שרק חזר ולא בהכרח התרחב. לכן, רוב הפרשנים מבארים את המילה בהשאלה מעולם הצומח, כפרח בעל צבעים שונים. כלומר, הנגע נחשב "פורח" וטמא גם אם הוא חזר בגוון או במראה שונה מזה שהיה לו בתחילה, כגון שהשתנה מירוק לאדום או להפך [תורה תמימה, מלבי"ם, אילת השחר, אדרת אליהו, רד"צ הופמן].
באשר לעונש השריפה, מתקיימת מחלוקת לגבי היקפו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש לשרוף את הבגד כולו, ולא רק את מקום הנגע [רש"י, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. רד"צ הופמן מדגיש כי התוספת של כינוי הפעולה במילה תִּשְׂרְפֶנּוּ מוכיחה שחובה לכלות את הבגד בשלמותו. מנגד, האבן עזרא חולק וסובר כי רק המקום הנגוע עצמו נידון לשריפה.
הפרשנים מוסיפים ודנים במשמעות הכפילות של סוף הפסוק, אֵת אֲשֶׁר־בּוֹ הַנָּגַע. מכיוון שכבר נאמר לשרוף את הבגד, מילים אלו באות ללמד שגם הקרעים עצמם – אותן חתיכות בד נגועות שנחתכו והוסרו מהבגד בתחילה – טעונים שריפה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. כמו כן, ביחס למטלית שנתפרה, מוסבר כי אם הנגע חזר על המטלית, יש לשרוף את הבגד כולו. אך אם הנגע חזר על הבגד עצמו, הבגד נשרף ואילו המטלית הטהורה ניצלת ואינה דורשת שריפה [מלבי"ם, רש"ר הירש].