הופעת נגע הצרעת על גבי פצע קודם מהווה שלב מורכב באבחון הכהן. הכתוב מפרט את הסימנים החזותיים המעידים על כך שהפצע החלים הפך למוקד של טומאה, תוך התמקדות בעומק הנגע, צבעו והשפעתו על השיער שבתוכו.
כאשר הכהן בוחן את הנגע, הוא בודק אם מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן הָעוֹר. מבחינה דקדוקית, ניקוד המילה מַרְאֶהָ בפסוק זה נחשב לחריג ויוצא דופן [אבן עזרא, מנחת שי]. רוב הפרשנים מסכימים כי הנגע אינו באמת שקוע פיזית בעור כך שניתן לחוש בכך במישוש, אלא מדובר באשליה אופטית; הלובן העז של הנגע גורם לו להיראות עמוק ושקוע יותר מסביבתו, בדומה לאור שמש הנראה עמוק יותר מצל. משום כך הקפידה התורה לכתוב את המילה "מראה", כדי להדגיש שמדובר בראייה בלבד [רש"י, משכיל לדוד].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין תיאור הנגע כאן כ"שפל", לעומת פסוקים קודמים בהם הוא מתואר כ"עמוק". גישה אחת מסבירה כי "עמוק" מציין שקע נמוך יותר מ"שפל". מכיוון שכאן מדובר בנגע בעל גוון מעורב של לבן ואדום, הוא נראה פחות עמוק מנגע שהוא לבן לחלוטין [ביאור יש"ר, העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן]. גישה אחרת מדייקת ש"עמוק" מתאר שקע מכל הכיוונים, כמו בור, ואילו "שפל" מתאר נחיתות מצד אחד בלבד, כמו עמק הסמוך להר. בנגע המעורב, הצד הלבן נראה שקוע בעוד הצד האדום נראה גבוה [פירושי רד"צ הופמן]. מכל מקום, תיאור זה מתייחס ספציפית לנגע מסוג "בהרת" הבהיר, ולא לנגע מסוג "שאת" שהוא מוגבה [רלב"ג, העמק דבר, פירושי רד"צ הופמן]. למרות תיאור העומק, מבחינה הלכתית אין חובה שהנגע יהיה שקוע; גם אם הוא בגובה שווה לעור או אפילו בולט ממנו, הוא ייחשב טמא אם התקיים בו סימן הטומאה הנוסף [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני].
הסימן המובהק לטומאה הוא כאשר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ]. שינוי זה בשיער מעיד על חום חריג ועיפוש פנימי בגוף [רלב"ג].
לבסוף, הכתוב קובע כי הצרעת בַּשְּׁחִין פָּרָחָה. כלומר, העיפוש הפנימי שבגוף לא הצליח לפרוץ החוצה אלא דרך המקום החלש בעור שבו היה קודם לכן השחין, הוא הפצע המתרפא [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. הפועל פָּרָחָה משמש בדרך כלל לתיאור תחילת צמיחה או הוצאת פרחים, אך בהקשר של נגעי עור, הפרשנים מבארים אותו במשמעות של התפשטות והתרחבות הנגע [מלבי"ם, אילת השחר]. עם זאת, הדין מוגבל למיקום זה בלבד; הצרעת נדונה באופן עצמאי ומבודד בתוך גבולות השחין, ואינה מצטרפת או מתפשטת לעור בשר רגיל או למקום של כוויה [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש].