ויקרא, פרק י״ג, פסוק כ׳

כאשר הכהן בוחן פצע שהחלים, הוא בודק אם מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן־הָעוֹר, כלומר אם הלובן העז של הנגע יוצר אשליה אופטית שהוא שקוע מסביבתו. תיאור זה מציין מראה של שקע מתון או חלקי לעומת שקע עמוק, אף שמבחינה הלכתית הנגע ייחשב טמא גם אם אינו שקוע פיזית כלל. הסימן המובהק לטומאה הוא כאשר וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן, שינוי בשיער המעיד על חום ועיפוש פנימי בגוף. במקרה כזה הכהן קובע כי הצרעת בַּשְּׁחִין פָּרָחָה, שכן העיפוש התפשט ופרץ החוצה דווקא דרך המקום החלש של הפצע הקודם. דין זה מוגבל לגבולות הפצע בלבד, והנגע אינו מצטרף בהלכותיו לעור רגיל או לכוויה.