פסוק זה מתאר את בדיקתו המכרעת של הכהן בסיום תקופת ההסגר של אדם החשוד בנגע בראשו או בזקנו (נתק). כאשר הכהן בוחן את הנגע ביום השביעי, הוא בודק אם הנגע נעצר והאדם נותר בטהרתו.
התנאים לטהרה המופיעים בפסוק הם שהנגע לא פשה (לא התפשט) וכן כי ומראהו איננו עמֹק מן העור. הפרשנים מסבירים כי הטהרה אינה תלויה בהכרח בעומק החזותי של הנגע. הסיבה שהתורה מתייחסת לעומק היא שעומק הנגע הוא הגורם לצמיחת שיער צהוב, המהווה סימן טומאה מובהק. לכן, הקביעה שמראהו אינו עמוק משמעותה המעשית היא שהנגע לא הצמיח שיער צהוב [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. באשר לסימני הטהרה השונים, כגון חוסר התפשטות הנגע וצמיחת שיער שחור, קיימת מחלוקת האם די בהופעת סימן אחד בלבד כדי לטהר את האדם, או שמא נדרשים שני הסימנים יחד [הדר זקנים].
על אף שמתברר לבסוף כי מדובר בקרחת או גבחת רגילה ולא בצרעת, התורה דורשת שהכהן יכריז עליו במפורש כטהור, והאדם אינו פטור מתהליך טהרה בסיסי, בשונה מאדם שהקריח באופן טבעי לחלוטין [רלב"ג]. משמעות ההכרזה וטהר היא שהאדם חוזר לשגרה הטהורה: הוא כבר אינו מטמא את המשכבות והמושבות שעליהם הוא יושב או שוכב, והוא פטור מכל גינוני האבלות והטקסים המורכבים המוטלים על מצורע מוחלט, כגון פרימת בגדים, גידול פרא של שער הראש, תגלחת והבאת קורבן ציפורים [חזקוני].
כדי להשלים את תהליך הטהרה, התורה מצווה וכבס בגדיו. פרשנים מבחינים בין שני סוגי כיבוס בתורה: האחד הוא שפשוף חזק של הבגד כדי להסיר כתם פיזי, והשני הוא הטבלת הבגד במים לשם טהרה. מאחר שבמקרה זה אין כתם פיזי על הבגדים, הכוונה כאן היא להטבלת הבגדים בלבד [מלבי"ם, אילת השחר]. יתרה מכך, אף על פי שהפסוק מציין רק את כיבוס הבגדים, ברור מאליו כי גם האדם עצמו חייב לטבול את כל גופו במים [אבן עזרא, מלבי"ם]. הסיבה העיקרית לכך שהוא זקוק לטבילה ולכיבוס בגדים היא עצם העובדה ששהה בהסגר והיה בחזקת טמא עד לאותו הרגע [רד"צ הופמן, רש"ר הירש].