תופעת הצרעת המופיעה באזורים בגוף המכוסים בשיער, כגון הראש והזקן, נידונה במערכת כללים ייחודית שבה השיער עצמו משמש כאינדיקציה המרכזית למצב המחלה. כאשר הכהן רואה אֶת הַנֶּגַע, הוא בוחן אותו כדי לקבוע אם מדובר בתוצאה של תאונה, מחלה רגילה או צרעת [שטיינזלץ].
התורה מתארת מצב שבו מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר. מבחינה חזותית, הכוונה היא למראה בהיר ועז [רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי למונח "עמוק" ישנה משמעות הלכתית ופיזית מהותית: הנגע חייב להיות תופעה טבעית שנוצרה "בידי שמים", הנובעת מקלקול עמוק של הליחות הפנימיות ושורשי השיער שמתחת לעור, ולא קרחת שנוצרה באופן מלאכותי על ידי אדם שתלש את שערותיו [תורה תמימה, מלבי"ם, הכתב והקבלה, רד"צ הופמן, אדרת אליהו].
סימן הטומאה המובהק בנגע זה הוא כאשר יש וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק. המונח "שיער" מתייחס לכל הפחות לשתי שערות [רלב"ג, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. באשר למילה צָהֹב, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בגוון הדומה לצבעו של זהב [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני, רד"צ הופמן, אדרת אליהו]. [אבן עזרא] מציע גישה בלשנית שונה, ולפיה על בסיס השפה הערבית מדובר בגוון של לבן דהוי, אך [אור החיים] דוחה בתוקף פירוש זה ודבק בהגדרת חז"ל כי מדובר בצבע זהב. צבע זהב זה ממעט גוונים אחרים כמו ירוק, אדום או לבן, בעוד ששיער שחור נותר סימן מובהק לבריאות וטהרה [תורה תמימה, מלבי"ם, רבנו בחיי].
הסיבה הפיזית להופעת גוון זה היא שהעור החולה והחלש אינו מסוגל להזין את השיער כראוי. כתוצאה מכך, השיער מאבד את חיוניותו, "מת" ומשתנה מצבעו השחור והבריא לצהוב [בכור שור, חזקוני, רלב"ג].
קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי עיתוי הופעת הצבע הצהוב. גישה אחת גורסת כי בדומה לדיני שיער לבן בשאר הנגעים, גם כאן השיער חייב לשנות את צבעו לצהוב רק בעקבות הופעת הנגע [רש"י, מזרחי, גור אריה, פרדס יוסף]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מדגישים כי מאחר שהתורה השמיטה כאן את המילה "הפך", השיער הצהוב מטמא גם אם היה שם עוד בטרם הופיע הנגע [מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
המילה דָּק מלמדת על כך שהשיער לקוי ופגום – בין אם הוא קצר במיוחד, ובין אם הוא דק בעוביו, חלש ונשבר בקלות מכל מגע [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
במצב כזה, וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא. המילה נֶתֶק היא שמו הספציפי של נגע זה [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, שטיינזלץ]. מבחינה מילולית, משמעותה היא ניתוק ותלישה, שכן בעקבות המחלה השיער מאבד את כוחו, נושר ומתנתק ממקומו הטבעי [ספורנו, רשב"ם, רבנו בחיי, חזקוני, ביאור יש"ר].
הפסוק מסכם וקובע כי צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא. קביעה זו נועדה לתחום את הדינים הללו ולהדגיש את ייחודיותם: הראש והזקן אינם נדונים על פי הסימנים הרגילים של צרעת העור (כמו שיער לבן), ומנגד, דיני הנתק אינם חלים על שאר חלקי הגוף. ניתוק השיער בתוספת שיער צהוב ודק הם הקריטריונים הבלעדיים לקביעת טומאה באזורים אלו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].