ויקרא, פרק י״ג, פסוק ל׳

כאשר הכהן בוחן אֶת־הַנֶּגַע באזורים שעירים בגוף, הוא בודק אם מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן־הָעוֹר, כלומר שמדובר בנגע בהיר שנוצר באופן טבעי מקלקול עמוק מתחת לעור ולא מקרחת מלאכותית. סימן הטומאה המובהק הוא כאשר יש בנגע לפחות שתי שערות, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק, שכן העור החולה אינו מזין את השיער, והוא הופך לקצר, חלש ושביר וצבעו משתנה לגוון זהב, בין אם השינוי קרה בעקבות הנגע ובין אם קדם לו. במצב זה וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, שכן נֶתֶק הוּא, וזהו שמו הייחודי של הנגע המבטא את ניתוקן ונשירתן של השערות ממקומן הטבעי. הכתוב מסכם כי צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא, כדי ללמד שבאזורים אלו חלים כללים ייחודיים, והם אינם נידונים לפי סימני הצרעת הרגילים של שאר הגוף.