כאשר נגע בעור, שנבדק בעבר והוגדר כטהור, מתחיל להתפשט, משתנה הסטטוס הרפואי וההלכתי של האדם. הכתוב מתמקד בשלב המכריע שבו הכהן בוחן שוב את הנגע, ומגלה כי חלה בו החמרה המחייבת הכרזה על טומאה מוחלטת.
המונח פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת מתייחס למצב שבו הנגע גדל והתפשט מעבר למידותיו המקוריות, לאחר שהאדם כבר נבדק וטוהר [רלב"ג]. עם זאת, לא כל התפשטות נחשבת לטמאה. הפרשנים מסכימים כי כדי שהפשיון יטמא, עליו להיות באחד מארבעת מראות הנגעים המטמאים, בדומה לצבעו של הנגע המקורי. אם הנגע התפשט אך צבעו של החלק החדש השתנה למראה טהור, אין בכך כדי לטמא [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. מנגד, בכל הנוגע לגודל ההתפשטות, אין צורך שהפשיון עצמו יהיה בגודל המינימלי הנדרש מנגע רגיל. עצם העובדה שהנגע התפשט, ולו במעט, מעידה על טומאתו, שכן דרכו של נגע טהור היא להישאר במקומו ולא להתפשט כלל [אור החיים].
כאשר הכהן רואה את ההתפשטות, נאמר וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן. מבחינה תחבירית, יש המפרשים כי כינוי השייכות במילה זו מוסב על הנגע עצמו, כלומר הכהן מטמא את הנגע [רד"צ הופמן]. הכרזה זו משנה את מעמדו של האדם והופכת אותו ל"מצורע מוחלט". רוב הפרשנים מדגישים את ההבדל העמוק בין אדם שהיה בהסגר זמני לבין מי שהוחלט כטמא ומוחלט. אף ששניהם מוגדרים טמאים, תהליך ההיטהרות שלהם שונה בתכלית. בעוד שהמצורע המוסגר זקוק רק לכיבוס בגדיו וטבילה, המצורע המוחלט נדרש לתהליך ארוך ומורכב הכולל ישיבה בבדד, הבאת ציפורים, תגלחת של כל שיער גופו והקרבת קורבנות מיוחדים [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה, משכיל לדוד].
הכתוב מסכם בהכרזה צָרַעַת הִוא. המילה "היא" באה להדגיש שמדובר בנגע הספציפי הזה. מכיוון שהמונח "מספחת" מתאר בדרך כלל נגע טהור, התורה מבהירה כאן שהנגע הזה, שהיינו סבורים בתחילה שהוא מספחת טהורה, מתגלה כעת למפרע כצרעת טמאה לכל דבר [רש"י, מזרחי, גור אריה, אור החיים]. בנוסף, הפרשנים מתעכבים על השימוש בלשון נקבה במילה "היא". הם מסבירים כי קיים חילוק דקדוקי בפסוקים אלו: בעוד שהמילה "נגע" היא בלשון זכר, ולכן מופיעה לעיתים בפסוקים סמוכים עם המילה "הוא", המילה "צרעת" היא בלשון נקבה, ולכן הכתוב מתאים את לשונו ומשתמש כאן במילה "היא" [רש"י, דעת זקנים, ברכת אשר].