ויקרא, פרק י״ג, פסוק ב׳

תופעת הצרעת אינה מחלה טבעית אלא פגע רוחני מאת ה', המופיע כאזהרה על חטאים מוסריים דוגמת לשון הרע, גאווה וחמדת ממון. כאשר כל אָדָם מישראל חוטא, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ כתם טומאה חיצוני המופיע באחת משלוש דרגות של לובן: שְׂאֵת הנראית מוגבהת ובולטת, נגע משנה טפל המצטרף לעיקר הנקרא אוֹ סַפַּחַת, אוֹ בַהֶרֶת שהיא הכתם המבריק והעז ביותר. בשלב שבו הכתמים מצטרפים וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת כואב וניכר לעין, החוטא נלקח, אפילו בעל כורחו, וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. קביעת הטומאה מסורה בלעדית לכהן, משום שמידותיו כרודף שלום, נטול חמדה ועניו, נועדו להעניק למצורע השראה לתיקון מידותיו ולחזרה בתשובה בטרם תחמיר פגיעתו.