ויקרא, פרק י״ג, פסוק כ״ד

כאשר אדם נפגע בעורו ונוצרת בו מִכְוַת אֵשׁ, שהיא כווייה ישירה מלהבה או פגיעה מחפץ לוהט, עלול להתפתח במקום נגע צרעת. דין זה חל רק בשלב מִחְיַת הַמִּכְוָה, כאשר הפצע הפתוח מתחיל להירפא, מעלה קרום דק ומותיר אחריו צלקת. הנגע החדש שמופיע מתואר כבַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת אוֹ לְבָנָה, כלומר כתם בצבע מעורב של אדום ולבן או בכל גוון טמא של לבן חלק ועז. אף שתהליך האבחון של הכווייה זהה לחלוטין לזה של פצע השחין, הם נידונים בשתי פרשיות נפרדות כדי ללמד שנגעים משני סוגי הפצעים אינם מצטרפים זה לזה כדי להשלים את הגודל המינימלי הנדרש לטומאה.