ויקרא, פרק י״ג, פסוק י״ב

בניגוד לנגע מקומי המטמא את האדם, התפשטות מוחלטת של הצרעת על פני כל הגוף דווקא מטהרת אותו, שכן היא מעידה מבחינה פיזית על מחלה שטחית שמתחילה להתרפא, ומבחינה רוחנית יוצרת השפלה פומבית המביאה להכנעה גמורה בפני ה'. מצב זה מתקיים וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח המחלה מבפנים החוצה, ובתנאי שהַצָּרַעַת תכסה במראות טמאים אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, כלומר את כל עורו של האדם הראוי לקבל טומאה. הפריחה צריכה להיות מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו של האדם עצמו, למעט אזורים שאינם נחשבים עור רגיל כמו מקומות מכוסי שיער או כפות הרגליים. ההכרעה נמסרת לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן, קביעה המלמדת שהבדיקה מתבצעת רק בעור הגלוי לעין באופן טבעי ולא בקפלים נסתרים, ומחייבת את הכהן הפוסק להיות בעל ראייה תקינה לחלוטין בשתי עיניו.