ויקרא, פרק י״ג, פסוק ד׳

כאשר מופיע בעור האדם כתם עז ובוהק כשלג, המייצג את סוגי הנגעים ונבחן ביחס לגוון עורו הטבעי, הכתוב מתייחס אליו במילים וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא. אם הכתם אינו נראה שקוע, מצב המתואר במילים וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר, בין אם משום שצבעו אטום, בגלל שערות כהות המבטלות את אשליית העומק, או שזו הלכה לגבי נגע שטוח, ובנוסף וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן, כלומר השערות שבתוך הכתם נותרו בצבען המקורי, נוצר ספק באבחון. במצב ביניים שבו חסרים סימני טומאה מובהקים, ההוראה היא וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים. הכהן מבודד את האדם למשך שבוע, או לחלופין מסמן את גבולות הכתם, כדי לאפשר בחינה אובייקטיבית של התפשטות המחלה לאחר נתק מראייה יומיומית.