ויקרא, פרק י״ג, פסוק ל״ו

כאשר וראהו הכהן והנה פשה הנתק בעור, כלומר הנגע התפשט, התפשטות זו לבדה מהווה סימן עצמאי המייצר טומאה מוחלטת. משום כך לא יבקר הכהן לשער הצהב, כלומר הכהן אינו נדרש לחפש, להבדיל או לעיין לעומק אם צמח בנתק שיער צהוב, שכן ההתפשטות עצמה קובעת כי האדם טמא הוא. מתוך הציווי שלא לבקר נלמד גם כי אם האדם כבר הוכרז כטמא, הכהן לא יבחן שיער צהוב חדש שצמח כדי לטמא אותו מחדש, כאשר בדיני נתק הכהן אף רשאי להסתמך על עדות חיצונית כדי לקבוע אם הנגע התפשט. ברמה המוסרית, הימנעות הכהן מלבקר את הנגע רומזת לכך שהצרעת באה על האדם כעונש על כך שלא ידע להבדיל ולבקר בין טוב לרע במעשיו.