ויקרא, פרק י״ג, פסוק מ״א

אדם אשר יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ ושערו נושר מִפְּאַת פָּנָיו, כלומר משיפוע הקודקוד כלפי הפנים כולל אזור הצדעיים, אינו נטמא בצרעת. מצב זה, היוצר מראה של מצח גבוה ובולט, מכונה גִּבֵּחַ, ומכיוון שמדובר בתופעה טבעית לחלוטין טָהוֹר הוּא והאדם אינו נדרש להסגר. התורה מבחינה בין התקרחות קדמית זו לבין התקרחות אחורית, כך שמבחינה הלכתית האזורים נפרדים ואינם מצטרפים זה לזה להשלמת גודל של נגע טמא. חלוקה זו משקפת גם רובד רעיוני, שכן החלק הקדמי מייצג את החקירה השכלית ומידת הדין, ונשירת השיער בו מסמלת פגם במחשבה או לחלופין חסד מאת ה' המעביר מהאדם דינים קשים.