ויקרא, פרק י״ג, פסוק מ״ב

דיני הצרעת חלים גם על ראש קירח, בין אם השיער נשר בטבעיות ובין אם הוסר בידי אדם, והכתוב מחלק אותו לשני אזורים נפרדים לחלוטין: בַקָּרַחַת, שהיא החלק האחורי המשופע מהקודקוד לעורף, אוֹ בַגַּבַּחַת, שהיא החלק הקדמי מהקודקוד ועד לקו השיער. החזרה על המילים בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ מלמדת כי נגע שחציו באזור אחד וחציו באזור האחר אינו מצטרף יחד לגודל המינימלי המטמא, וכן התפשטות מאזור לאזור אינה נחשבת כפשיון. כאשר מופיע באזורים אלו נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם, כלומר כתם בעל גוון מעורב של לבן ואדום המעיד רעיונית על גבורת מידת הדין, הוא מטמא את האדם בדיוק כמו כל שאר מראות הלובן הרגילים. ההגדרה צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא קובעת את סימני הטומאה הייחודיים למקומות אלו: הנגע מטמא אם מופיע בתוכו בשר בריא או אם הוא מתפשט בעור, אך בניגוד לצרעת רגילה, הופעת שיער לבן אינה מהווה סימן טומאה במקום שאינו ראוי להצמיח שיער.