פסוק זה עוסק בקשר העמוק שבין נצחיותו של ה' לבין הישרדותו הנצחית של עם ישראל, לצד הבטחת קיומו של הצדק האלוהי. שני חלקי הפסוק מקבילים זה לזה ומשקפים את שני הפנים של נצח ישראל: נצחיות ה' מזה, וקיום העם מזה.
תחילה לביאור המילים: שָׁנִיתִי משמעו השתנות וחילוף, וכן כְלִיתֶם משמעו הגעה לסוף, תכלית ואובדן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בנצחיות הבטחתו של ה' לעמו. ה' מצהיר כי הוא אינו משתנה, אינו מזדקן, ואינו משנה את רצונו או את הבטחותיו שהעביר על ידי הנביאים, גם אם חולף זמן רב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מכיוון שה' הבטיח לאבות האומה שלא ישמיד את עם ישראל, נגזר מכך החלק השני של הפסוק: בני יעקב לעולם לא יאבדו. בשונה משאר האומות אשר נכחדות ונעלמות מבמת ההיסטוריה ללא זכר, עם ישראל נמצא תחת השגחתו הישירה של ה', וכשם שהוא חי וקיים, כך העם שורד לעד וממשיך מדור לדור, מאב לבן [רד"ק, אבן עזרא, נחל שורק].
מתוך הבטחת הנצח הזו, הפרשנים מסבירים את שיטת ההשגחה והענישה הייחודית לעם ישראל. מכיוון שה' אינו יכול להפר את הבטחתו ולהשמיד את העם כליל, הוא נפרע מישראל ומעניש אותם מעט מעט בעולם הזה, כדי שעוונותיהם לא יצטברו לכדי חובה של השמדה מוחלטת. בניגוד לאומות אחרות שסופגות מכה אחת ומוכחדות, עם ישראל סופג ייסורים ופורענויות רבות לאורך ההיסטוריה, אך לעולם אינו כלה ונעלם [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].
רובד פרשני נוסף, המשלים את התמונה, מתמקד בצדק האלוהי ובגמול האישי. לפי גישה זו, ה' מצהיר שדעתו לא השתנתה מאז ומתמיד לאהוב את הטוב ולשנוא את הרע. אולם, בני אדם עלולים לראות רשעים שמתים בשיבה טובה ולחשוב שהם חמקו מעונש ושהדין בטל. על כך משיב הפסוק: לֹא כְלִיתֶם. המוות אינו הסוף והאדם אינו כלה מן העולם באמת. הנפשות ממשיכות להתקיים גם לאחר המוות, והרשעים שעזבו את העולם מבלי שנענשו בחייהם, עתידים לתת את הדין בעולם הבא, בגיהינום, או לעמוד למשפט בתחיית המתים ולקבל את גמולם הראוי [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].