הפסוק מציג תיאור עז של יום הדין העתידי, המדומה לאש מכלה שתשמיד לחלוטין את הרשע מן העולם. הפרשנים נחלקו לגבי מהותו של אותו יום משפט וכיצד תפעל בו האש.
גישה אחת מפרשת את התיאור באופן מוחשי, ולפיה לעתיד לבוא ה' יוציא את השמש מנרתיקה. אור השמש הלוהט הוא זה שישרוף וישמיד את הרשעים, בעוד שעבור הצדיקים אותה שמש תשמש כרפואה [רש"י, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כאלגוריה לעונש רוחני בעולם הנשמות לאחר המוות. לפי תפיסה זו, המכונה גיהנום, לא מדובר באש גשמית רגילה, אלא בעונש המביא לכריתת הנפש ואובדנה המוחלט, או לחלופין בחום פנימי שיבער ברשעים ויכלה אותם [אברבנאל]. גישה נוספת רואה בתיאור זה ציור כללי של עונש יום הדין, הפועל כאש תנור המבערת את הרשע [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק משתמש בכפילות לשון, זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה, כדי להדגיש את חומרת מעשיהם [אבן עזרא]. רשעים אלו מומשלים לקַשׁ, שהוא תבן דק ויבש [מצודת ציון, רד"ק]. ההקבלה לקש נועדה להמחיש כיצד הרשעים, בעקבות רשעתם, מוכנים ונוחים להישרף ולכלות במהירות ובקלות [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. הפעלים בֹּעֵר וכן וְלִהַט מתארים שניהם מצב של שריפה, אש והתלהבות עזה [מצודת ציון, רד"ק, אבן עזרא].
תוצאת המשפט היא השמדה טוטאלית, אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף. הפרשנים חלוקים בהבנת דימוי זה. חלקם מסבירים כי הכוונה היא להשמדת הדורות הבאים של הרשעים, כאשר ה"שורש" הוא הבן וה"ענף" הוא הנכד הנולד ממנו [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. לעומתם, פרשנים אחרים מבינים זאת כביטוי לכך שלא יישאר מהרשעים שום שריד ופליט, ואפילו לא זכר קל בעולם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].