הנביא מציב בפני העם שאלה רטורית מפתיעה ונוקבת: האם ייתכן שבן אנוש יעשוק את בוראו? דרך התרסה זו, נחשפת המציאות העגומה שבה העם מועל בחובותיו כלפי ה'.
הפרשנים מסכימים כי הפועל הֲיִקְבַּע משמעותו גזלה, עושק ולקיחת דבר בכוח. בעוד שיש המציינים כי זהו מונח שמקורו בשפה הארמית [רש"י], אחרים מוכיחים מפסוקים אחרים במקרא כי שורש ק.ב.ע מיועד במיוחד לתיאור עושק של מניעת צדקה ומעשרות [מלבי"ם, מצודת ציון, רד"ק]. על פי התרגום, פעולה זו של גזל מתפרשת גם כהכעסת הדיין, כלומר פגיעה ישירה בה' [רד"ק].
לאחר ההאשמה, העם מגיב בתמיהה של היתממות: וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ. על כך מגיעה התשובה החד-משמעית: הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה. כיצד מניעת מתנות אלו נחשבת לגזל כלפי שמיים? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמעשרות והתרומות הם החלק המגיע לה', ומכיוון שהם מיועדים לכהנים וללויים המשמשים כמשרתיו, הרי שמי שמונע אותם מהם נחשב כמי שגוזל מה' עצמו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
הרקע למעשיו של העם נובע ממצוקה כלכלית. באותה תקופה העם חווה מחסור וקללה ביבולו, ולכן הצדיק את קמצנותו בטענה שאינו יכול לתת בעין יפה מתוך המעט שנותר לו. אולם, הנביא מבהיר להם כי תפיסה זו שגויה מיסודה – דווקא הגזל וההימנעות מנתינת המעשר הם אלו שמביאים עליהם את הקללה והחיסרון [אבן עזרא].