עם חתימת ספר מלאכי, שהוא גם חותם את תקופת הנבואה כולה, מועבר מסר של פרידה המכוון את העם אל העתיד. מאחר שקול הנבואה עתיד להשתתק עד לקץ הימים, העם נדרש שלא לצפות עוד להתגלות נבואית חדשה, אלא להישען לחלוטין על התורה שכבר ניתנה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הקריאה זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי דורשת מהעם בכל דור ודור לשמור ולעסוק בתורה. רוב הפרשנים מסכימים כי השמירה על התורה מלמדת את דרך יראת ה', ומהווה מגן רוחני אשר יציל את שומריה מפני הדין הקשה שעתיד לבוא ביום המשפט [רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, צאינה וראינה].
כדי להבהיר את מקורה האלוהי של התורה, הכתוב מדגיש אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ. התורה נקראת על שמו של משה לא משום שהוא הגה אותה מליבו, אלא משום שה' בחר בו להיות הכלי המקבל והמעביר שלה [מצודת דוד, אברבנאל]. הציון המפורש שהתורה ניתנה בְחֹרֵב, שהוא הר סיני [מצודת ציון], נועד להוות תשובה ניצחת לאלו שטוענים כי התורה ניתנה לזמן מוגבל בלבד או שיש לפרשה רק באופן רוחני ומטאפורי; התורה מחייבת כפשוטה, בדיוק כפי שניתנה פיזית בהר סיני [רד"ק].
המילים עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל מבהירות כי הציווי לא הופנה למשה לבדו, אלא התורה ניתנה בעבור כלל האומה וכולם מחויבים בקיומה [מצודת דוד, מצודת ציון, אברבנאל]. התורה עצמה מורכבת משני רבדים: חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. ה"חוקים" הם מצוות שטעמן נסתר מעיני אדם, ועל כן יצר הרע נוטה ללגלג עליהן, ואילו ה"משפטים" הם מצוות הגיוניות שטעמן ונימוקן גלויים וברורים [מצודת דוד, אברבנאל].
מעבר לפשט הכתוב, בחירת המילים בפסוק רומזת למידת הענווה הנדרשת ממי שניגש ללמוד תורה. אזכורם של משה, שהיה העניו באדם, ושל חורב, שהוא הר נמוך, מלמד כי לימוד התורה לאמיתה אפשרי רק מתוך ענווה ושלום, ולימוד כזה הוא שמקרב את הגאולה [נחל שורק, חומת אנך].
במסורת כתיבת ספר התורה, האות ז' במילה זִכְרוּ נכתבת כאות גדולה מהרגיל [מנחת שי]. פרשנים רואים באות המוגדלת רמז ליום השביעי, הלוא הוא יום השבת. מאחר שבימי המעשה אנשים טרודים במלאכתם, השבת ניתנה כיום מיוחד המוקדש לעסק התורה, ובזכות שמירת השבת ולימוד התורה תבוא הגאולה [צוארי שלל, חומת אנך]. פירוש נוסף לאות המוגדלת נשען על משמעות המילה "זיין" ככלי נשק, ומלמד כי מי שעוסק באמיתה של תורה מקבל לידיו נשק רוחני המגן עליו מפני יצר הרע [צוארי שלל].