תחושת תסכול עמוקה ומשבר אמונה ביחס להשגחה העליונה ולשאלת שכר ועונש עולות מתוך טענות העם. הדברים אינם נאמרים בהכרח כמחאה פומבית, אלא משקפים את שיחות החולין והתרעומת השקטה של אנשים בבתיהם, התוהים על ייסורי הצדיקים [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הטענה המרכזית היא אמרתם שוא עבוד אלהים. העבודה נעשית לחינם, לריק וללא קבלת שכר [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מזהים כאן טענה כפולה של העם כלפי חוסר התוחלת שבעבודת ה'. מצד אחד, אין בה תועלת עבור ה' עצמו; מעצם היותו כה מרומם, הוא אינו זקוק לעבודה זו ואינו מחשיב את מעשיהם של בני אדם קרוצי חומר [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. מצד שני, אין בעבודה זו כל תועלת גם עבור האדם העובד, שכן הוא אינו מקבל שכר על מעשיו [מלבי"ם, אברבנאל].
מתוך כך זועק העם ומה בצע כי שמרנו משמרתו, כלומר איזו תועלת או רווח צמחו לנו מקיום המצוות והחוקים? [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המסקנה העגומה של המתלוננים היא שה' אינו משגיח על בני האדם בעולם השפל או שפשוט אינו משלם גמול על מעשים טובים [מצודת דוד].
התסכול מגיע לשיאו בתיאור וכי הלכנו קדורנית. המילה גזורה מלשון שחרות ואפלה [מצודת ציון], והיא מתארת הליכה מתוך שפלות רוח, הכנעה וקומה שחוחה מפני יראת ה' [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. יש המפרשים תחושה זו כחיים באפלה תחת מגבלות ועול המצוות [ביאור שטיינזלץ], ויש הרואים בכך תיאור של צער וייסורים שהעם חווה דווקא בגלל השמירה על מצוות ה', לאחר שיגעו לריק מבלי לראות כל שכר, אלא רק את ההיפך הגמור [מלבי"ם, אברבנאל].