הברכה העתידית הצפויה לעם ישראל טומנת בחובה מהפך דרמטי במעמדם הלאומי והבינלאומי. מציאות של קללה וחרפה תתחלף בשגשוג שיעורר את התפעלות העולם כולו.
המילה וְאִשְּׁרוּ מבטאת פעולה של הלול, שבח ועידוד, מתוך הכרה בכך שעם ישראל מאושר, מוצלח ומבורך [מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. שבח זה מגיע מכל אומות העולם, והוא מהווה תמורה וניגוד למצב הקודם שבו ישראל סבלו מרעב והיו לחרפה בגויים [רד"ק, צאינה וראינה]. לגדולתו של השבח ישנו ממד נוסף: כאשר אדם משבח את אוהבו אין בכך חידוש, אך כאשר השבח מגיע דווקא מפי האויב, זהו כבוד גדול ויוצא דופן [צאינה וראינה].
הסיבה לאותו שבח בינלאומי היא ההבטחה כִּי־תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת מהותו של ה"חפץ" (הרצון).
גישה אחת מפרשת זאת מצדו של ה'. זוהי ארץ שה' חפץ בה, בוחר בה ומשגיח עליה כדי לברכה, והוא חפץ גם בעם היושב בה [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. ברובד הרוחני, מדובר בארץ שבה שורה השכינה ובה בני ישראל עושים את רצון ה' [רד"ק].
גישה שנייה מתמקדת בטיבה של הארץ וברווחת תושביה. על פי קו מחשבה זה, הארץ עצמה תהיה חמדה, מיוחדת ומשובחת [ביאור שטיינזלץ], ותתאפיין בתבואה חקלאית מרובה [רד"ק]. מתוך ההצלחה הגדולה, הארץ תמלא את כל החפץ והרצון של יושביה, כך שלא יחסר להם בה דבר [מצודת דוד, מצודת ציון].