מעגל טרגי של חטא, ענישה ומרידה מתמשכת מאפיין את התנהלות העם. תחת להפיק לקח מן הקשיים הכלכליים והחקלאיים שבאו עליהם כעונש מאת ה׳, העם בוחר להעמיק את חטאו ולהמשיך למנוע את המגיע לו.
המילים בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים נגזרות מהשורש א.ר.ר, ומשמעותן היא שאתם סופגים קללה [מצודת ציון, מלבי"ם]. הפרשנים נחלקו בהבנת הקשר שבין הקללה הזו לבין המשך הפסוק, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים (עושקים וגוזלים ממני את המעשרות והתרומות).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקללה היא עונש ישיר על גזל המעשרות. ה׳ שולח מארה במעשה ידיהם של העם, והאדמה מפסיקה לתת את יבולה. האבסורד הוא שלמרות שהגזל אינו מביא להם כל רווח אלא רק קללה, הם מסרבים לקחת מוסר וממשיכים לעשוק את ה׳ [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
מנגד, גישה אחרת מציעה כי הקללה לא באה בגלל גזל המעשרות, אלא כעונש על חטאים קודמים של העם. דווקא בגלל שהעם סובל מאותן קללות של עצירת גשמים ופגיעה בתבואה, הוא מגיב בתרעומת ומקמץ בנתינת המעשרות. העם למעשה מצדיק את הגזל בטענה שאם ה׳ גוזל מהם את המטר ושולח קללה ביבול, אין סיבה שהם יתנו לו תרומה ומעשרות ממה שנותר [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הפסוק נחתם במילים הַגּוֹי כֻּלּוֹ, המדגישות את ההיקף העצום של החטא. בעוד שבעבירות אחרות שהוזכרו קודם לכן חטאו רק חלק מהאנשים, הרי שבחטא של מניעת התרומות והמעשרות היו שותפים כולם ללא יוצא מן הכלל. החטא הפך לנחלת הכלל, ולא היה אפילו אדם אחד שהפריש את המגיע לה׳ כראוי [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, צאינה וראינה].