מתוך תחושת שבר וייאוש עמוק, עולה הטענה כי אין כל תועלת בשמירת התורה והמצוות, ואף נגרם מכך נזק. תחושה זו נובעת מראיית הצלחתם של הרשעים, והיא בבחינת דברים שקשה לה׳ לשמוע [ביאור שטיינזלץ]. לאור זאת, האנשים מצהירים וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים בתחושה שהם נאלצים לשבח את הרשעים והזדים שאינם מתאמצים לעבוד את ה׳, ולהכריז עליהם כאנשים מאושרים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. המילה מְאַשְּׁרִים משמעותה משבחים ומחזקים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי אותם רשעים זוכים לטובה כפולה. ראשית, גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה. המילה נִבְנוּ נגזרת מלשון בניין ושיקום [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. כלומר, עושי הרשעה מתקיימים ומצליחים כמו בניין חדש ויציב, ואף זוכים להעמיד צאצאים מבלי להפסיד מאומה ממעשיהם הרעים [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל, צאינה וראינה].
שנית, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. הרשעים אינם חוטאים רק מתוך חוסר אכפתיות, אלא הם עושים זאת כניסיון וכבחינה כלפי ה׳ [מצודת ציון]. הם חוטאים במכוון כדי לבדוק האם ה׳ באמת מסוגל להעניש אותם על עוונותיהם [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. התוצאה המתסכלת היא שוַיִּמָּלֵטוּ, הם ניצולים ונמלטים מכל רעה, אינם נכשלים, ומוכיחים לכאורה כי ניתן למרוד בה׳ ולהישאר ללא פגע [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].