ה' מציב בפני העם אתגר ישיר המלווה בהבטחה ייחודית: קיום מלא של מצוות המעשרות יביא עמו שפע על טבעי חסר תקדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי להביא את כל המעשרות אל בית האוצר שבמקדש נועד לדאוג למשרתי ה'. המילה טֶרֶף מושאלת מעולם החי ומשמעותה מזון ופרנסה [מצודת ציון, מלבי"ם], והכוונה היא שיהיה אוכל מצוי בשפע לכהנים וללויים העובדים במקדש, הנחשבים לבני ביתו של ה' [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הבאת המעשרות כראוי, ללא צרות עין, מהווה חזרה בתשובה ותיקון לחטא של מניעת תרומות ומעשרות מה' [רד"ק, אבן עזרא].
כאן מופיעה קריאה חריגה: וּבְחָנוּנִי נָא. המילה נָא פירושה עתה [מצודת ציון], וה' מזמין את העם לבחון אותו במצווה זו ולראות האם ישלם את גמולה [מצודת דוד]. הזמנה זו מעוררת קושי, שכן התורה אוסרת במפורש לנסות את ה'. הפרשנים מסבירים כי למרות האיסור הכללי, בתחום זה של מעשרות וצדקה ה' מתיר ואף מציע שיבחנו אותו [ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. על פי התלמוד, זהו המקור לעיקרון של נתינת מעשר על מנת להתעשר [צאינה וראינה]. הסבר מעמיק לכך מציע [מלבי"ם], המבחין בין "ניסיון" אסור לבין "בחינה" מותרת: ניסיון הוא חיפוש אחר כוחות נסתרים מעבר לטבע, אך מאחר שה' כבר הבטיח לפתוח את אוצרותיו ולתת ברכה נסית, בדיקה האם הוא מקיים את הבטחתו אינה נחשבת לניסיון פסול, אלא לבחינה מותרת של דבר מובטח.
בתמורה למעשר, ה' נשבע להעניק שפע עצום. המילים אִם לֹא משמשות כאן כביטוי של שבועה [מצודת דוד]. ה' מבטיח לפתוח את אֲרֻבּוֹת השמים, כלומר את חלונות השמים [מצודת ציון], כמשל לירידת גשמי ברכה ושפע רב [אבן עזרא, צאינה וראינה]. הפועל וַהֲרִיקֹתִי מתאר נתינה של שפיכה וזרימה [מצודת ציון].
מידת הברכה מתוארת במילים עַד בְּלִי דָי. משמעות הביטוי היא שפע שאינו מוגבל רק לכדי סיפוק הצורך בלבד, אלא הרבה מעבר לכך [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. בעוד שלברכה הבאה בדרך הטבע יש גבול שבו ניתן לומר "די", ברכת ה' כאן היא נסית וחסרת גבולות [מלבי"ם]. הפרשנים מתארים את ההפלגה והעוצמה של שפע זה: התבואה והעושר יתרבו כל כך עד שלא יהיה די מקום בגורנות להכילם [מצודת דוד], לא יספיקו הכלים והאוצרות לאגור את הברכה [רד"ק, צאינה וראינה], והשפע ימשיך לזרום עד שבני האדם עצמם יבקשו לעצור ויאמרו "מספיק" [רד"ק].