יצא לכם פעם ללכת שעות ארוכות בשמש החמה, עייפים וצמאים, ולפתע לגלות פינת חמד ירוקה עם מים קרירים ופירות מתוקים? חוויה דומה עברה על בני ישראל במדבר, והיא לא קרתה סתם כך. ה׳ הוביל אותם בתהליך איטי ומכוון. בהתחלה הם הלכו שלושה ימים בלי טיפת מים, אחר כך מצאו מים מרירים, ורק לבסוף הגיעו למקום שופע ונעים בשם אילים. ה׳ עשה זאת בהדרגה כדי לשמח אותם וללמד אותם שככל שיתקרבו אליו, כך יזכו לטוב גדול יותר. למעשה, בכל שנות הנדודים שלהם, הם לא מצאו עוד מקום חניה כל כך נוח ועשיר.
התורה מספרת לנו בדיוק מה חיכה להם שם, כי למספרים יש משמעות מיוחדת: היו שם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, כלומר שנים עשר מעיינות, בדיוק כמספר שבטי ישראל. לצידם צמחו וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, שבעים עצי דקל שהזכירו לעם את שבעים האנשים ממשפחת יעקב שירדו למצרים.
מעניין לשים לב שבתחילת הדרך נאמר רק וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, כלומר הם רק הגיעו לאזור ולא התכוונו לעצור בו. אבל אז, כשהתרחש להם נס והם גילו את כל המים והעצים, הם מיד שינו את דעתם, ולכן בסוף מודגש וַיַּחֲנוּ שָׁם מתוך החלטה להקים במקום את המחנה שלהם ולהישאר לנוח.