החינוך וההדרכה שאדם מקבל אינם מסתיימים בשלב ההקשבה בלבד, אלא דורשים הפנמה עמוקה ושמירה מתמדת לאורך החיים. פסוק זה מהווה המשך והתפתחות להוראה המופיעה בתחילת ספר משלי ("שמע בני מוסר אביך..."). בעוד שבתחילה נדרש האדם רק לשמוע, כאן הוא כבר נדרש לשמור ולקיים, שכן השמיעה היא המבוא לשמירה המעשית של הציוויים [אמרי דעת].
ברמה המילולית, הפועל נְצֹר משמעותו לשמור עמוק בלב כדי שלא לשכוח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והפועל תִּטֹּשׁ מבטא עזיבה ונטישה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
על דרך הפשט, הפסוק קורא לאדם להישמע להוראות אביו, שכן ברור שהאב חפץ בטובתו ובתקנתו, וכן ללמוד מהדרכתה של אמו [מצודת דוד]. יש המדייקים כי הפסוק מבחין בין ציווי האב לתורת האם, ומסבירים כי על האדם לשמור את פקודות אביו, ולגבי אמו עליו להתבונן היטב בהוראותיה ולא לנטוש אותן, ואם דרכה ישרה – לכוון אליה וללכת לאורה [עמנואל הרומי].
מעבר לרובד הפשט, הפרשנים מציגים מגוון גישות רעיוניות ואלגוריות ליחס שבין "אב" ל"אם" בפסוק זה:
גישה אחת מבחינה בין סמכות להזדהות פנימית. ה"אב" מסמל את הסמכות וההכרח, ולכן מיוחסת לו המִצְוַת, שהיא פקודה שהמצווה (כדוגמת אב או אדון) מכריח את שומעו לקיים, לעיתים גם בניגוד לנטיית לבו. לעומת זאת, ה"אם" מסמלת את התּוֹרַת – האמונות, הדעות והמוסר שנפש האדם נמשכת אחריהם בטבעיות. שמירת מצוות האב היא הערובה לכך שהאדם לא ינטוש את תורת האם; מי שמורד בסמכות ומנאץ את המצווה, יגיע בסופו של דבר להכחשת עקרי האמונה כדי לפרוק מעליו את העול, אך מי שנוצר את המצווה לא יעזוב את התורה [מלבי"ם].
גישה שניה רואה בפסוק משל לשני חלקי התורה שניתנו לעם ישראל. ה"אב" משול לתורה שבכתב, שניתנה פעם אחת, בדומה לאב שמוליד את בנו ומסלק את ידו. ה"אם" משולה לתורה שבעל פה, שממנה בני האדם יונקים מדור לדור כתינוק היונק משדי אמו. האזהרה כאן מכוונת לאדם שעלול לחשוב שדי לו בקיום התורה שבכתב בלבד, תוך עזיבת ריבוי הפרטים והדקדוקים של התורה שבעל פה כי הם קשים ומורכבים עבורו. לכן הפסוק מזהיר: נצור את התורה שבכתב, אך אל תטוש שום פרט מהתורה שבעל פה המבארת אותה [אלשיך].
גישה פילוסופית נוספת מפרשת כי ה"אב" הוא ה' המצווה על האדם לשמור את תורתו. ה"אם", לעומת זאת, רומזת לסיפורי התורה ולמעשי האבות, או להשפעת השכל הפועל, המיישרים את דרכו של האדם אל השלמות ומעצבים את אישיותו, בדומה לאם הנותנת את החומר בעוד האב נותן את הצורה [רלב"ג].