לאחר הדיון במידותיו של העצל והקריאה ללמוד מחריצותה של הנמלה, מוקד הדברים עובר לתאר דמות שלילית אחרת, המאופיינת בשחיתות מוסרית ורוחנית. אדם זה אינו מסתפק בכישלון אישי, אלא הופך את העיוות לדרך חיים, במיוחד בכל הנוגע לדיבורו וליחסו לחכמה ולזולת.
התואר אָדָם בְּלִיַּעַל מצביע על נבל ורשע שמעשיו הרעים הקנו לו שם זה [אבן עזרא, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. משמעות המילה היא "בלי עול", כלומר אדם שפרק מעליו את עול מלכות ה׳ [מצודת ציון, מצודת דוד]. לצד זאת הוא נקרא גם אִישׁ אָוֶן. יש מן הפרשנים המבחינים בין התארים: המונח "אדם" מתייחס לנפש ולשכל, ולכן מציין את מי שחוטא כלפי המקום ופורק עול שמים, ואילו המונח "איש" מבטא כוח ועוצמה, ומציין את חטאיו של אותו רשע כלפי חבריו, הנעשים בכוח ושלא במשפט [מלבי"ם].
חטאו המרכזי של רשע זה ניכר בדיבורו, והוא הוֹלֵךְ עִקְּשׁוּת פֶּה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר באדם שדיבורו אינו ישר ואמיתי, אלא מבוסס על שקרים, סילוף דברים ודברי רכילות. עקמומיות זו באה לידי ביטוי לעיתים באופן פיזי ממש, כעקימת שפתיים שנועדה לרמוז לשון הרע על אחרים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את עקשות הפה כפגם מהותי ביחס לחכמה ולמוסר. אדם זה מעקם ומסלף את חוקי החכמה ואינו מבחין בין טוב לרע [מלבי"ם]. הוא מסרב להקשיב לדברי מוריו, נמשך אחר סכלותו ואין לו כל תירוץ למעשיו, שכן הוזהר בעבר על ידי מבקשי החכמה להסיר מליבו את הדעות הפסולות [אמרי דעת]. בהקשר לפסוקים הקודמים, עקשות הפה מתבטאת גם בלעג של אותו רשע כלפי דברי התוכחה. כאשר קוראים לו ללמוד מוסר ומידות טובות מן הנמלה, הוא לועג לכך בפיו מתוך גאווה, בטענה שאין זה ראוי שאדם נכבד ילמד משרץ שפל [אלשיך].