מסעו של האדם בעולם הזה משול להליכה בדרך חשוכה ומלאת מכשולים. כדי לצלוח את הדרך בבטחה, האדם זקוק לאמצעי תאורה שיכוונו את צעדיו ולנתיב ברור לצעוד בו.
הפרשנים עומדים על ההבדל המהותי שבין נֵר לבין אוֹר. הנֵר הוא כלי גשמי ופרטי הזקוק לחומר בערה כמו שמן ופתילה, ולכן הוא מסמל את המִצְוָה שהיא פעולה מעשית, מוגדרת ומוגבלת לזמן שהותו של האדם בגוף החומרי [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומת זאת, האוֹר הוא מושג מופשט, כללי ורחב, המסמל את התוֹרָה שמאירה מעצמה, בדומה לאור השמש או לאור היום [מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם].
הבדל זה משליך על רמת ההגנה שהם מעניקים לאדם. זכותה של המצווה מגינה על האדם באופן זמני, רק בשעת עשייתה, וכוחה עלול להתבטל על ידי חטא, בדומה לנר שעלול להכבות ולהשאיר את ההולך בחשכה. לעומת זאת, התורה עומדת לאדם לעד, מגנה עליו תמיד, אפילו בשנתו ולאחר מותו, ואינה נכבית לעולם [רש"י, אלשיך].
למרות ההבדלים, המצווה והתורה תלויות זו בזו. התורה הכוללת היא הקודמת והיא זו שמציתה ומאירה את נר המצווה מלמעלה [מלבי"ם, אמרי דעת]. עשיית מצווה ללא לימוד תורה משולה להחזקת נר כבוי בחושך, שכן התורה, ובפרט התורה שבעל פה, היא זו שמדריכה כיצד לקיים את המצווה על פרטיה ודקדוקיה [אלשיך].
גישה נוספת רואה בביטוי נֵר מִצְוָה את מצוות השכל האנושי והמצפון, ובביטוי וְתוֹרָה אוֹר את ההתגלות האלוהית. האדם זקוק לשניהם, משום שהשכל האנושי לבדו חסר את גבולות המעשה המדויקים ואינו שווה בין כל בני האדם, ואילו התורה מעניקה ציווי אחיד, ברור ומוחלט לכולם [עמנואל הרומי]. את שכרן של המצוות בעולם הזה ניתן להקביל להלכות נרות חנוכה, הקרן והאור המרכזי שמורים לעולם הבא, אך האדם יכול ליהנות מתוספת האור, שהיא פירות המצווה בעולם הזה [אדרת אליהו]. יש המפרשים כי המצווה והתורה מכוונות להוראותיהם של ההורים, כאשר המקיים את מצוות אביו ואמו כאילו נוטל נר בידו המאיר לו את הדרך [רש"י].
החלק השני של הפסוק, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, משלים את התמונה. גם אם לאדם יש נר ואור, הוא עדיין זקוק לדרך סלולה כדי לא ליפול בפחתים ובמכשולים [מלבי"ם]. המוּסָר מייצג את יראת ה' והמשמעת, בעוד התּוֹכְחוֹת הן הבירור והשכנוע השכלי. שילובם יחד הוא תנאי הכרחי כדי להגיע לשלמות המידות ולשמחה אמיתית [מלבי"ם בביאור המילות, אמרי דעת]. תוכחות אלו כוללות גם את הייסורים ואת אתגרי החיים. קבלת התוכחות והמוסר היא התנאי המקדים להתרחקות מן החומרנות הבהמית, והיא זו שמטה את האדם אל המסלול הנכון, המעניק לו חיים זמניים בעולם הזה וחיים נצחיים בעולם הבא [רש"י, אלשיך, עמנואל הרומי].