הפסוק מציג שאלה רטורית: האם ייתכן שאדם ילך על גחלים בוערות מבלי שיישרף? רוב הפרשנים מסכימים כי התשובה הברורה לכך היא שלילית, וכי הפגיעה היא בלתי נמנעת. המילה תכוינה משמעותה שריפה, כפי שמופיע בביטוי התנ"כי "כוויה תחת כוויה" [מצודת ציון].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין תיאור זה לתיאור המופיע בפסוק הקודם, שעסק באדם החותה אש בחיקו. במקרה הנוכחי, מדובר בפעולה פחותירה לכאורה: אין זו אש גלויה אלא רק גחלים, והאדם אינו אוסף אותן אל גופו אלא רק מהלך עליהן [מלבי"ם]. למרות שמדובר במגע חלקי ומהיר יותר, הפגיעה נותרת ודאית ורגליו יישרפו.
מבחינה רעיונית, הפסוק משמש כמשל להתרחקות מן החטא, ובפרט מהתקרבות לאישה אסורה. ההליכה על הגחלים מסמלת מגע קל או קרבה בלבד, להבדיל ממעשה חטא מלא. כשם שאי אפשר לדרוך על גחלים מבלי שהחום יפגע ברגליים, כך גם נגיעה או קרבה בלבד מעוררות את אש יצר הרע. התקרבות זו מחממת את הלב והאיברים, ובוערת באדם עד שהיא מובילה אותו בהכרח להשלמת החטא [אלשיך].