גבולות הענישה והיכולת לתקן חטאים עומדים במוקד מעשה הגנבה. גם כאשר אדם מונע ממצוקה ומרעב, וישנה הצדקה מסוימת למעשיו, הוא עדיין נושא במחיר כבד על הפגיעה ברכוש הזולת. עם זאת, בניגוד לחטאים אחרים, הפגיעה כאן נותרת במישור החומרי וניתנת לכפרה.
המילה וְנִמְצָא מבטאת את הרגע שבו הגנב נתפס במעשיו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. במצב זה, יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם, כלומר יישא בעונש כספי כבד על גנבותיו. באשר למקור המספר שבע, יש המבססים זאת על תחשיב קנסות התורה: חיבור של תשלומי חמישה בקר ושניים צאן [אבן עזרא], או תשלום של ארבעה על השור ושלושה על השה, בנוסף לקרן עצמה [מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים את התשלום העודף כמהלך פסיכולוגי וחברתי. לפי גישה זו, הגנב שנתפס חש בושה עמוקה, ומיוזמתו מציע פיצוי מופרז כדי לפייס את בעל הרכוש ולמנוע את פרסום קלונו ברבים [רלב"ג, אלשיך].
כדי לעמוד בתשלומים אלו, אֶת־כָּל־הוֹן בֵּיתוֹ יִתֵּן. הגנב נאלץ למסור את כל רכושו כדי לכסות את החוב, ואף עלול להימכר לעבדות אם אין בידו די כסף [אבן עזרא]. למרות אובדן הרכוש המוחלט, הפרשנים מסכימים כי זהו יתרונו של הגנב – יש גבול לעונשו. הוא פודה את עצמו בממון, זוכה לכפרה, ואינו סופג פגיעה בגופו או בחייו [מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי].
מתוך כך עולה ההשוואה שמובילים הפרשנים בין הגנב לנואף. בעוד שהגנב יכול לתקן את העוול שיצר ולשמור על חייו, מי שרודף אחר תאוות מגונות כניאוף נחשב לחסר דעת. הוא אינו יכול לתקן את חטאו בכופר כספי, ומביא על עצמו קלון, מחלות והשחתה מוחלטת של הנפש והגוף [רלב"ג, אבן עזרא, אמרי דעת, עמנואל הרומי].