כוחו ההרסני של הדיבור השלילי הולך ומתעצם, החל מאמירת שקרים ועד ליצירת שבר חברתי עמוק. חציו הראשון של הפסוק עוסק באדם המעיד עדות שקר. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יָפִיחַ משמעותה דיבור, והיא נגזרת מפעולת הנשיפה והוצאת רוח מן הפה [רש"י, מצודת ציון, אבן עזרא]. עם זאת, גישה ייחודית מפרשת את המילה מלשון פח ומלכודת, ומצביעה על כך ששקרן נאלץ להמציא כזבים רבים המשתלשלים ונאחזים זה בזה כדי לכסות על שקריו הקודמים. לאור זאת, ישנה גם הבחנה בין "שקר", שהוא תיאור של דבר אפשרי שלא קרה, לבין "כזב", שהוא שקר מוחלט ובלתי אפשרי [אלשיך].
הפרשנים חלוקים לגבי מהות העדות. יש הרואים בביטויים יָפִיחַ כְּזָבִים ועֵד שָׁקֶר עניין אחד של אמירת שקרים בדין [מצודת דוד, אבן עזרא], הפוגעת באדם חף מפשע ומרחיקה את המשקר מקרבת ה' שהוא מקור האמת [עמנואל הרומי]. אחרים רואים בכך עדות שקר בענייני אמונה [מלבי"ם]. ברובד פילוסופי יותר, העד השקר מסמל אדם המשתמש בהטעיה ובהקדמות כוזבות המובילות את השומעים למסקנות שגויות [עמנואל הרומי].
חציו השני של הפסוק, וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, מתאר את התועבה השביעית והחמורה מכולן בסדרת התועבות שמתאר השלמה המלך. המושג בֵּין אַחִים אינו מוגבל לקרובי משפחה בלבד, אלא מתייחס גם לאוהבים ולחברים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מדובר באדם רכיל המעביר דברים מאדם לחברו ובכך מעורר מריבות ושנאה. אף על פי שהנזק נעשה בדיבור בלבד ולא בידיים, הוא נחשב למזיק ישיר לכל דבר [עמנואל הרומי]. חומרתה של הרכילות והמחלוקת כה גדולה, עד שהיא פוגעת אנושות בשלושה אנשים במקביל: באומר לשון הרע, בשומע, ובאדם שעליו נאמרו הדברים [אלשיך, מצודת דוד].