פגיעה בקשר הנישואין ובאמון מעוררת רגשות עזים של זעם ורצון לנקמה, שאינם ניתנים לריסון או לפיוס. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בתגובתו הטבעית של הבעל הנבגד לנוכח הניאוף. על פי גישה זו, המילה קנאה מבטאת רצון לנקמה, והמילה חמת משמעותה כעס וזעם [מצודת ציון]. הקנאה היא המקור שמוליד את החמה [אבן עזרא], והיא בוערת בבעל בעקבות הפגיעה העמוקה בכבודו וחילול ביתו [מלבי"ם]. בניגוד לעבירות אחרות שבהן ניתן לפצות את הנפגע, טבעו של אדם לקנא לאשתו בחמה עזה שאין לה תחליף [עמנואל הרומי].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי בין כעסו של האדם לכעסו של הבורא, הממחיש את משמעות הצירוף חמת־גָּבֶר. בעוד שה' שולט בכעסו ויכול לעצור אותו, האדם אינו מסוגל למשול בחמתו כאשר מדובר בקנאה. הזעם גובר עליו, מוציא אותו מגדרו ומונע ממנו כל יכולת איפוק [אלשיך].
כתוצאה מאובדן שליטה זה, וְלֹא־יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם. נקמה שנובעת מקנאה אינה יודעת רחמים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גם אם הבעל הנבגד אינו יכול להגיב מיד, הוא אינו שוכח את הקלון שנגרם לו. הוא נוטר טינה, ממתין לשעת הכושר, וביום שבו תמצא ידו לנקום הוא לא יסלח ולא יגלה שום חמלה [מצודת דוד, עמנואל הרומי]. בשונה מגנב למשל, הבעל לא יסכים לקבל שום כופר כספי כדי להסתיר את החרפה או להימנע מענישה [אלשיך].
מול הפירוש האנושי והפסיכולוגי הזה, מציג [רש"י] גישה תיאולוגית שונה לחלוטין. לשיטתו, הקנאה אינה מתייחסת לבעל בשר ודם, אלא לזעמו של ה' המבקש להיפרע מן החוטא. לפי פירוש זה, המילה גבר מכוונת לקדוש ברוך הוא, שהוא גיבור על הכול, והוא זה שלא יחמול על האדם ביום שבו יבחר לנקום את נקמתו.