היחס החברתי והמוסרי לעבירות מושפע רבות מהמניע שעומד מאחוריהן. הפסוק בוחן את היחס הסלחני יחסית של החברה כלפי אדם שחוטא מתוך מצוקה קיומית, תוך השוואה לחטאים חמורים ובלתי הפיכים כגון ניאוף שנידונים בהמשך הפרק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים לֹא־יָבוּזוּ משמעותן שאין מרבים לגנות ולהשפיל את הגנב, כאשר המניע למעשהו הוא לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ, כלומר להשביע את רעבונו ולספק את צרכיו הקיומיים [רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. החברה מגלה הבנה מסוימת למצבו, שכן הגניבה נועדה להישרדות ולשבירת הרעבון, ולכן היא כמעט נחשבת למעשה שנעשה מתוך אונס והכרח [מלבי"ם, מצודת דוד]. יתרה מכך, בניגוד לחטאים אחרים, עבירתו של הגנב ניתנת לתיקון מוחלט באמצעות תשלום פיצויים או מכירת רכושו, ולכן היחס אליו מקל יותר [רש"י].
עם זאת, סלחנות חברתית זו אינה מוחלטת והיא מותנית בתנאים מדויקים. היעדר הגינוי תקף אך ורק כאשר הגנב פועל מתוך רעב ממשי ולוקח רק את הכמות הנדרשת כדי לעמוד כנגד רעבונו. אם הוא גונב ללא צורך אמיתי, או שלוקח מעבר למידה המספקת את צרכיו, מעשהו נחשב למביש ומגונה לכל דבר [עמנואל הרומי].
גישה שונה בתכלית מציגה ניתוח פסיכולוגי של גנב שאינו בהכרח עני. לפי פירוש זה, הפסוק עשוי לתאר דווקא אדם בעל אמצעים שגונב בסתר מתוך חרדה כלכלית. המילה יִרְעָב מתפרשת כאן בלשון עתיד, כלומר הוא גונב כעת מתוך פחד שמא יאבד את הונו וירעב בעתיד. אותו אדם מצדיק את מעשיו בטענה שהוא גונב רק לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ לצורך קיומי ולא לשם מותרות. בשל ההצדקה העצמית הזו, ובגלל שהמעשה נעשה בחשאי, רעתו נראית פחותה בעיני החברה ובעיני עצמו, על אף שמעשהו נותר פסול מיסודו [אלשיך].
ברובד הפילוסופי והאלגורי, הגַּנָּב מסמל את החומר והגוף הפיזי של האדם. בדומה לגנב הפועל במחשכים, החומר "גונב" את דעתה ותשומת ליבה של הנפש השכלית, ומושך אותה לעסוק בסיפוק הצרכים הגופניים והתאוות על חשבון ההתפתחות הרוחנית [אמרי דעת].