משלי, פרק ו׳, פסוק ל׳

קרה לכם פעם שהייתם כל כך רעבים עד שהבטן שלכם ממש קרקרה ולא הצלחתם לחשוב על שום דבר אחר? עכשיו נסו לחשוב על אדם עני שאין לו בכלל אוכל, והוא נמצא בסכנה של ממש. אם אותו אדם יגנוב אוכל בגלל המצוקה הקשה שלו, החברה תתייחס אליו קצת אחרת מאשר לגנב רגיל. אנשים לֹא־יָבוּזוּ לגנב הזה, כלומר לא ישפילו אותו ולא יגנו אותו באותה עוצמה. הסיבה לכך היא שהם מבינים שהוא לא עשה זאת מתוך רוע, אלא רק לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ, כלומר כדי להשביע את הבטן שלו ולהציל את חייו, פשוט כי הוא יִרְעָב. אנשים מרגישים שהוא פעל מתוך חוסר ברירה, וגם יודעים שאת החטא הזה אפשר לתקן, כי הגנב תמיד יוכל לשלם בחזרה על מה שלקח. אבל חשוב לדעת שההבנה הזו מגיעה עם תנאי ברור: יסלחו לו רק אם הוא לקח בדיוק את המעט שהוא צריך כדי לשרוד. אם הוא יגנוב דברים שהוא לא באמת חייב או ייקח יותר ממה שמספיק כדי להרגיע את הרעב, המעשה שלו ייחשב למביש ופסול לכל דבר.