ספר משלי משתמש רבות בדימוי של האישה המפתה כדי להזהיר את האדם מפני שקיעה בעניינים חומריים ומרדף אחר תענוגות העולם. הפירוט המורחב של יופייה ודרכי פעולתה נועד להרחיק את האדם מן הפיתוי ולשמור עליו לבל יימשך אחריה [אמרי דעת].
האזהרה אל תחמד יפיה בלבבך מכוונת כנגד התשוקה הפנימית ליופייה של האישה המנאפת [רלב"ג]. איסור זה כולל אף מחשבות מופשטות, כגון משאלה שיופי כזה יהיה מנת חלקו של האדם באשתו שלו [אלשיך]. במישור האלגורי, הפירוש מתרחב לאזהרה שלא לחמוד דרכי חקירה ופילוסופיות זרות, שראיותיהן עלולות להיראות מבריקות ובעלות ממשות [מלבי"ם].
המשך הפסוק, ואל תקחך בעפעפיה, מתאר את סכנת הלכידה. המילה בעפעפיה מתייחסת לעיניים [אבן עזרא], ובפרט לפעולת הקריצה והרמיזה בהן [רש"י, שטיינזלץ, מצודת דוד]. המונח ואל תקחך מזהיר את האדם לבל יניח לאישה לשבות את לבו ולמשוך אותו אחריה [מצודת דוד, שטיינזלץ]. פרשנים שונים מדייקים מהו הדבר הנלקח מן האדם: יש המסבירים כי הקריצה נוטלת מן האדם את חכמתו [רש"י], בעוד אחרים מפרשים כי היא לוקחת אותו מדרך המוסר [אבן עזרא].
הפרשנים מצביעים על קשר של סיבה ותוצאה בין שני חלקי הפסוק. אם האדם ישכיל שלא לחמוד את יופייה בלבו, הרי שרמיזותיה לא יחדרו לתוכו והוא ינצל מן המלכודת [אלשיך, עמנואל הרומי]. מנגד, אם יאפשר לתשוקה לקנן בקרבו, הוא יהפוך לפגיע כל כך עד שהאישה לא תזדקק לכוח או אפילו לחלקות לשון כדי לצוד אותו. במצב כזה, די יהיה בקריצה קלה או בהניד עפעף כדי למשוך אותו לכל דרך שתחפוץ [אלשיך, עמנואל הרומי].