ההתמכרות לתאוות החומר, ובפרט חטא הניאוף, נושאת עמה השלכות הרסניות שאינן ניתנות לתיקון, ופוגעות באדם הן במישור הפיזי והן במישור החברתי והרוחני. הפרשנים מסכימים כי בניגוד לגנב, אשר גונב מתוך מצוקה ויכול לתקן את מעשיו על ידי תשלום קנס ובכך למחוק את הבושה שדבקה בו, הנואף ממיט על עצמו נזק בלתי הפיך [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם].
הפסוק מפרט את העונשים שיחולו על החוטא. המילה נֶגַע מתפרשת בשני אופנים עיקריים. הגישה הראשונה רואה בכך עונש שמימי, שכן נגעים ומחלות מגיעים מאת ה' כעונש ישיר על עבירות של גילוי עריות ועבודה זרה, בדומה לנגעים שהובאו על פרעה [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, גישה אחרת מפרשת זאת כעונש ארצי ופיזי בדמות מכות, פצעים וחבלות אכזריות שיספוג הנואף מידי הבעל המקנא או מקרובי משפחתה של האישה, אשר לא יחוסו עליו [רלב"ג, אלשיך, עמנואל הרומי].
לצד הפגיעה הפיזית, החוטא יסבול גם מביזיון חברתי, שכן וְקָלוֹן משמעותו בושה ופחיתות כבוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. קלונו יתפרסם ברבים והוא יהפוך לבזוי ושפל בעיני כל הבריות [אבן עזרא, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. יתרה מכך, הקלון אינו חולף גם לאחר שהחוטא ספג את עונשו הפיזי [עמנואל הרומי].
השלב הסופי והחמור ביותר הוא שוְחֶרְפָּתוֹ לֹא תִמָּחֶה, כלומר הבושה על מעשה הניאוף לא תישכח ולא תימחק לעולם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. הסיבה לכך היא שהפגם שיצר הוא נצחי; זהו כתם משפחתי שאינו ניתן להסרה, במיוחד אם נולד מחטא זה צאצא, דבר המוגדר כעיוות שלא ניתן לתקן. בנוסף, מבחינה רוחנית, החטא יוצר קטגור שאי אפשר לבטלו על ידי השבת ממון, בניגוד לעוון גניבה [אלשיך].
ברובד פנימי ונפשי יותר, הפסוק מתאר את מצבו העגום של אדם המוסר עצמו לחלוטין ביד תאוותיו ויצריו הרעים. אדם כזה מאבד את השליטה על חייו, מסרב להקשיב לקולו של היצר הטוב, ואינו מוכן להמיר את החטא בעשיית מצוות, אלא ממשיך בעקשנות להשחית את נפשו [אמרי דעת].