מעשה הניאוף מוצג כפעולה חסרת היגיון שנובעת מיצר של הרס עצמי. בניגוד לגנב, שעשוי לפעול מתוך דוחק קיומי כדי להשביע את רעבונו, המנאף פועל ללא כל הכרח אמיתי, ולכן מעשהו מעיד על פגם מהותי בתבונתו ובנפשו.
נֹאֵף אִשָּׁה, כלומר אדם הבועל אשת איש [עמנואל הרומי], מוגדר כחֲסַר־לֵב, משום שהוא חסר דעת ושכל [ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. הפרשנים מסכימים כי חוסר שכלו מתבטא בכך שאין לו כל צורך קיומי במעשיו, בניגוד לגנב שפועל מתוך רעב ומצוקה [רש"י, מצודת דוד]. יתרה מכך, מעשה זה אף אינו משביע את תאוותו, שכן סיפוק היצר רק מגביר אותו ואינו מביא לרוויה אמיתית [מלבי"ם].
על כן נאמר מַשְׁחִית נַפְשׁוֹ הוּא יַעֲשֶׂנָּה. ביצוע מעשה הזמה מהווה פגיעה אנושה בנפש האדם [רש"י], ורק מי שחפץ בהשחתת עצמו יבחר לעשות זאת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי]. הבדל מהותי נוסף בין הגנב למנאף טמון ביכולת התיקון: בעוד שגנב יכול להשיב את הממון שלקח ולכפר על מעשיו, המנאף משחית לחלוטין את נפשו, שהיא חלק אלוה ממעל. הפגיעה היא כה עמוקה, עד שלא ניתן לתקנה או ליצור את הנפש מחדש [אלשיך].