שירת ההודיה לה' אינה נחלתם הבלעדית של הנפש או הפה, אלא היא חוויה טוטאלית המקיפה את האדם כולו. הפסוק מציג תמונה עוצמתית שבה הגוף הפיזי משתתף באופן פעיל בהכרת הטוב על ההצלה האלוהית.
הפרשנים מסכימים כי המילה עצמותי משמשת כאן כביטוי המייצג את הגוף כולו, שכן העצמות הן היסוד והבסיס המעמיד את הגוף [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. כאשר הפסוק אומר כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה, הכוונה היא שלא רק הפה שר, אלא הגוף כולו מתרונן, מעיד ומשבח [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, רש"י]. כיצד העצמות מדברות? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר במשל ובהפלגה, המתארים מצב שבו איברי הגוף מזדעזעים ומתעוררים בכוונה עצומה בתפילה, עד שנראה כאילו הם עצמם משבחים את ה' [רד"ק, מאירי]. גישה נוספת מסבירה כי עצם המבנה המופלא של איברי הגוף והאופן שבו הם נוצרו, מהווים עדות אילמת המשבחת את הבורא [רד"ק בשם רבנו בחיי והרמב"ם]. מעבר לכך, מעורבותו של הגוף הפיזי בהלל לה' כה משמעותית, עד שחז"ל למדו מפסוק זה כי על הגוף להיות נקי וראוי בזמן התפילה וקריאת שמע [תורה תמימה].
בהמשך הפסוק, האדם מצהיר מִי כָמוֹךָ, כלומר, מי מושיע כמוך [מצודת דוד]. ההצלה מתוארת ככפולה: מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ, שמשמעותו הצלת האדם החלש והמדוכא מאויב בעל כוח רב ממנו, וכן וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ, הצלה ממי שזומם לשדוד אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. ברמה הפשוטה, הפסוק מתאר את חסדו של ה' המציל את החלש מיד אויביו הפיזיים החזקים ממנו [רד"ק, מאירי]. ה' מאפשר לאויב את חופש הבחירה לתכנן את מעשיו, אך מתערב כדי להציל את העני ברגע הנכון [אלשיך].
לצד הפירוש הפשוט, קיימת שכבת עומק רוחנית. מדרש חז"ל, המובא על ידי מספר פרשנים, הופך את זירת המאבק פנימה אל תוך נפש האדם. על פי פירוש זה, העָנִי הוא היצר הטוב, המתואר כילד מסכן ובודד, ואילו החָזָק והגּוֹזֵל הם היצר הרע, שהוא חזק יותר, מבוסס היטב בתוך הגוף, ומנסה לגזול את נפשו של האדם [רד"ק, אלשיך, מאירי]. הגוף כולו מודה לה' על כך שהציל אותו מנפילה ברשת היצר הרע ומביצוע חטאים, כדוגמת שפיכות דמים. בזכות הצלה זו, איברי הגוף נותרים שלמים, טהורים וראויים להמשיך ולקיים מצוות [אלשיך].