הכתוב מציג את הפער העצום בין מסירותו ואהבתו של האדם לאויביו, לבין כפיות הטובה שהם מפגינים כלפיו. הוא מתאר כיצד בעת צרתם נהג בהם כחבר נאמן, והזדהה עם כאבם עד כדי כך שהדבר השפיע עליו באופן אישי. חז"ל אף לומדים מכאן שתלמיד חכם נדרש להשתתף בצערם של אחרים עד שיחלה בעצמו [תורה תמימה].
כאשר הם היו חולים, או שרויים בצרה ובמלחמה [מאירי], הוא נהג כמנהג אבלים, לבש שק והתענה. המילה בַּצּוֹם מנוקדת בפתח, המעיד על ה"א הידיעה, כדי להדגיש שלא מדובר בצום אקראי, אלא ביום הצום המיוחד והידוע שקבעו קרובי החולה, שאליו הוא הצטרף ממש כאילו היה אחד מבני המשפחה [רד"ק, אבן עזרא].
החלק השני של הפסוק, וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב, מתפרש במספר דרכים המשלימות זו את זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהצהרת כוונות שנועדה להדוף עלילות שווא. מחשש שאויביו יטענו כי הוא צם והתפלל בסתר רק כדי לבקש את רעתם ולהחמיר את מחלתם, הוא מכריז ומבקש שהטוב שהתפלל עליהם ישוב אל חיקו ויתקיים בו עצמו. בכך הוא מוכיח שכוונתו הייתה טהורה וזכה לחלוטין.
לגבי משמעות המילה חֵיקִי, יש המפרשים שהיא מבטאת את הפנימיות והסתר. תפילתו נאמרה עמוק בלב ובצנעה, ולא מתוך רצון להתפאר ולהראות לאחרים את השתדלותו [מלבי"ם]. דעה נוספת מסבירה את הביטוי כתיאור של תנוחת גוף של כניעה, שבה המתפלל משתחווה ונדכה עד שפניו נוטות מטה אל עבר חיקו [אבן עזרא].
המילה תָשׁוּב מתפרשת אף היא בכמה אופנים. יש המסבירים כי היא מעידה על התמדה, כלומר שהוא חזר והתפלל עליהם שוב ושוב, פעם אחר פעם [מלבי"ם, מאירי]. מנגד, יש הסבורים כי המילה מתארת את קבלת התפילה באופן מיידי, כך שעוד בטרם יצאה התפילה מליבו ומחיקו, היא כבר התקבלה, נענתה ושבה אליו [אלשיך].