בשעת מפלתו של אדם, אויביו אינם מסתפקים בפגיעה ישירה, אלא מקיפים עצמם באנשי חנופה ציניים ההופכים את סבלו לבידור אכזר. ההמון הלועג משתמש במילים בוטות ובתנועות גוף מאיימות כדי להעצים את ההשפלה.
המילים בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מתארות אנשי רשע וזדון המשתמשים בחנופה ובלעג [מאירי, שטיינזלץ], כאשר רוב הפרשנים מסכימים כי הצירוף מבוסס על סמיכות של מילים המבטאות לעג ושיחות בטלות.
מוקד העניין הוא ביאור המילה מָעוֹג, שזכתה למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילה לשורש ע.ו.ג, במשמעות של עוגה, חררה או מאפה. לפי קו מחשבה זה, מדובר באנשים שמחניפים ולועגים בתמורה לאוכל, שתייה וטובות הנאה [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, תורה תמימה]. דוגמה לכך היא אנשים שהחניפו לשאול המלך וביזו את דוד רק כדי לזכות בארוחה על שולחנו [רש"י]. גישה זו מקבלת זווית מטאפורית מיוחדת בהסבר ולפיו הלועגים נהנים ממעשה הלעג עצמו כאילו היה לחם ומאפה שהם אוכלים בתיאבון [אבן עזרא].
מנגד, יש המפרשים את המילה מָעוֹג מלשון "עגה" ושיחה בטלה, ומתארים אנשים בעלי תאוות המעבירים את זמנם בדברי הבל [רד"ק]. גישה ייחודית נוספת קושרת את המילה לפעולת שרטוט מעגל, ומסבירה כי מדובר בהתקבצות של אנשים היושבים יחד בחצי גורן עגולה רק כדי ללעוג ולהשמיץ [אלשיך].
בסופו של תיאור ההשפלה, הביטוי חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ מתאר פעולה פיזית של שחיקת וטחינת השיניים זו בזו. בעוד שחלק מהפרשנים רואים בפעולה זו ביטוי מובהק של כעס עז, קצף ושנאה כלפי הקורבן [מצודת ציון, מצודת דוד, שטיינזלץ], יש מי שמפרש זאת דווקא כביטוי של שמחה לאיד, כאשר האדם חורק את שיניו מתוך תחושת עונג וניצחון בראותו את נקמתו באויבו [רד"ק].