אויביו של המשורר מתאפיינים לא רק בשנאתם הגלויה, אלא גם במחשבות הסתר הזדוניות שלהם. תחילת הפסוק, לֹא שָׁלוֹם יְדַבֵּרוּ, מתארת את חוסר מסוגלותם של האויבים לדבר בדרכי נועם, וכל שיח שלהם רווי בריב ומדון [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. יש המדגישים כי דיבורים אלו מכוונים כלפי המשורר עצמו, מתוך כוונה לשלול ממנו כל שלווה או לטעון כי לא יזכה לכפרת עוונות לאחר מותו [אלשיך].
עיקר הדיון הפרשני נסוב סביב הביטוי רִגְעֵי אֶרֶץ, שעליו חושבים האויבים את דברי המרמה. הפרשנים מציגים מספר כיוונים מרכזיים בהבנת ביטוי זה, הנחלקים לשתי משמעויות שורשיות: שבירה ובקיעה, או לחלופין מנוחה ורוגע.
הגישה הראשונה קושרת את המילה לשורש המבטא בקיעה ושבירה. על פי גישה זו, הכוונה היא ל"דכאי ארץ", כלומר לאנשים הענווים, שבורי הלב ובני הגלות, שנגדם נרקמות המזימות [רש"י, מאירי]. חלק מהפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, שהאויבים חושבים מרמה על אותם נרדפים המסתתרים מפניהם בבקיעי הארץ ובמקומות סתר [אבן עזרא, מצודת ציון, מצודת דוד]. עם זאת, הרד"ק דוחה את ההסבר של מקומות מסתור, בטענה שמחשבות מרמה מתרחשות בלב ואינן דורשות מחבוא פיזי, בניגוד לדיבור או למעשה.
הגישה השנייה גוזרת את המילה מלשון "מרגוע". לפי תפיסה זו, הכוונה היא לאנשים השלווים והנוחים בארץ, שאינם מזיקים לאיש, ודווקא נגדם חושבים האויבים דברי מרמה [רד"ק, אלשיך, שטיינזלץ]. הרד"ק מציע גם זווית שונה לאותו כיוון, לפיה המילה "ועל" בפסוק משמעותה "עם", והכוונה היא שהאויבים החנפים רוקמים את מזימותיהם יחד עם הרשעים השאננים והשלווים.
גישה שלישית וייחודית מפרשת את הביטוי כ"נוחי ארץ" בהקשר של מתים וישני קברות. לפי פירוש זה, האויבים מפיצים עלילות שקר על המשורר, וכדי להרחיק את עדותם ולמנוע את הפרכתה, הם טוענים במרמה ששמעו את דברי הדיבה מאנשים שכבר הלכו לעולמם [מלבי"ם].