ניצחון הצדק וההשגחה האלוהית מביאים לידי תפנית, שבה מפלת הרשעים מפנה את מקומה לשמחתם של אוהבי הטוב. לעומת האויבים השמחים לאיד שצפויים לבושה, הפסוק חותם בנימה חיובית ומתאר את שמחתם של התומכים בצדק [רד"ק, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי חֲפֵצֵי צִדְקִי הם הצדיקים [אלשיך, מלבי"ם], החפצים לראות ביושרו של המשורר ובהצדקתו בדין [רד"ק, אלשיך]. גישה נוספת מבארת כי אלו האנשים המייחלים לכך שהמשורר ימצא צדקה ומשפט מאת ה' [מצודת דוד].
מתוך שמחתם, תומכים אלו ישמיעו דברי שבח בכל עת ויֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה'. קריאה זו להגדלת שם ה' מופיעה כמשקל נגד לאויבים שהגדילו והתנשאו על המשורר [אבן עזרא]. מעבר לכך, עצם ההשגחה היא זו שמגדילה את שמו בעולם, שכן כאשר ה' שומר על עובדיו ומעניק להם שלום, כבודו מתעצם [מלבי"ם].
באשר לזהותו של עַבְדּוֹ, הגישה המרכזית היא שהכוונה לדוד המלך, שה' רצה בשלומו, הציל אותו משונאיו והצליח את דרכו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה תפיסה המרחיבה את משמעות המושג ורואה בעַבְדּוֹ התייחסות לכלל האומה הישראלית, בדומה לביטוי "יעקב עבדי" [מאירי].