מזמור התהילים חושף את כאבו של אדם הניצב מול מערכת משפטית המנוצלת לרעה בידי שונאיו. האויבים אינם מסתפקים ברדיפה פיזית, אלא טווים עלילות שווא ותביעות חסרות בסיס כדי לפגוע בו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בניסיון עושק כלכלי באמצעות עדות שקר. אויביו של דוד דורשים ממנו כספים במרמה, ואף על פי שאירועים אלו אינם מוזכרים במפורש בספר שמואל, הם היוו חלק בלתי נפרד מתלונותיו וסבלו [רד"ק].
הביטוי יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס מתאר עדי שקר רשעים, הקמים עליו בתדירות ובהתמדה [רש"י, שטיינזלץ]. אותם עדים יִשְׁאָלוּנִי, כלומר חוקרים, תובעים ומבקשים ממנו להחזיר ממון או רכוש שמעולם לא הגיע לידיו [מצודת דוד, שטיינזלץ].
התחכום שבעלילה טמון במילים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי. העדים אינם מעיזים פנים לטעון טענה ישירה שהנתבע יכול להכחיש בקלות, כמו הלוואה שלקח מהם בעצמו. תחת זאת, הם משתמשים בערמה ותובעים ממנו דברים שאין לו שום ידע לגביהם, כגון חובות ישנים של אביו או קרקעות שהשתעבדו. בדרך זו, הנתבע אינו יכול להכחיש את טענתם בוודאות או להביא ראיות מוצקות לסתור את דבריהם [אלשיך, מלבי"ם]. פגיעה זו בקניינו וברכושו מצטרפת לניסיונות נוספים של אויביו לפגוע גם בגופו ובנפשו [מלבי"ם].
על פי עקרון המידה כנגד מידה, הבחירה של העדים לתבוע את אשר הנתבע לא ידע, היא הסיבה לכך שה' יביא עליהם עונש ושואה פתאומית אשר הם עצמם לא ידעו, כפי שמוזכר בפסוקים הקודמים במזמור [אבן עזרא].
לצד הפירוש האישי, יש המרחיבים את משמעות הפסוק לממד הלאומי. תיאור זה משקף את מציאות הגלות, שבה אומות העולם מתאנות לעם ישראל, מעלילות עליו עלילות שקר ודורשות ממנו דברים שלא ידע, בעוד שעם ישראל מצדו ממשיך להתפלל לשלומה של המלכות [מאירי].