תמונת המנוסה המצטיירת כאן מציגה מצב של חוסר אונים מוחלט, שבו תנאי השטח והכוחות הפועלים חוברים יחד כדי להבטיח את מפלתם של רודפי המשורר. הפרשנים מסכימים כי זהו משל למצב שבו האויבים נלכדים בצרות שמהן אינם יכולים להינצל כלל.
המילה וַחֲלַקְלַקֹּת נגזרת מהשורש ח.ל.ק, ומתארת מקומות חלקים שבהם הרגל מועדת בקלות [מצודת ציון, המאירי]. השורש נכפל במילה זו כדי להדגיש ולהעצים את המשמעות [אבן עזרא]. באשר למילה חֹשֶׁךְ, אין מדובר רק בהיעדר אור, אלא בעלטה כבדה ועבה כל כך עד שניתן ממש למשש אותה [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג שילוב קטלני של גורמים: החֹשֶׁךְ מונע מהנמלטים לראות את הסכנות ולהישמר מפניהן, בעוד שהוַחֲלַקְלַקֹּת גורמות לרגליהם להחליק וליפול מבלי שיוכלו להיאחז בדבר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
על גבי סכנות אלו מתווסף הגורם השלישי והמכריע – וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם. אדם ההולך בדרך חשוכה וחלקלקה יכול לצעוד לאט ובזהירות וכך אולי לשרוד, אך כאשר מלאך ה' רודף אחריו, הוא נאלץ לנוס במרוצה ובבהלה, מה שמבטיח את נפילתו הוודאית [רד"ק]. מתוך פחד הרדיפה והעלטה, הם כלל לא ידעו לאיזה כיוון לברוח, וכך תימנע מהם כל אפשרות של הצלה [אבן עזרא].
לעומת הפירוש הפיזי של המנוסה, קיימת גם זווית רוחנית ופסיכולוגית. החֹשֶׁךְ מסמל את חוסר ההצלחה של הרשעים בדרכם הרעה, אך למרות זאת הם ממשיכים לדבוק בוַחֲלַקְלַקֹּת – כלומר, מחזיקים בעקשנות בסברותיהם השגויות ומסרבים להתבייש ולשוב מדרכם. בשל עזות מצח זו, התעלמותם מהשגחת ה' והפגיעה בכבודו, המלאך אינו רק דוחף אותם קלות, אלא רודף אותם ממש בצרות ובפחדים [אלשיך].