מול טענות השווא ולעגם של האויבים, דוד מפליג בתפילתו ופונה אל ה׳ כעד היחיד שיכול להוציא את צדקתו לאור [מאירי].
המילה רָאִיתָה מגיעה כמשקל נגד לדברי האויבים שטוענים כי עיניהם ראו את מפלתו. בעוד שהם מעידים שקר על דברים שלא היו, דוד פונה אל ה׳ ואומר: הרי אתה הוא זה שראה את האמת, ואתה העד שלי [אבן עזרא, מלבי"ם]. ה׳ ראה את שמחתם לאיד, את לעגם ואת דיבורם הרע של הקמים עליו [רד"ק, מצודת דוד]. יתרה מזאת, ייתכן שהאויבים כלל לא דיברו בפניו אלא מאחורי גבו, ולכן דוד מדגיש שרק ה׳, שדבר אינו נסתר מעיניו, היה יכול לראות זאת [אלשיך].
מתוך כך עולה הבקשה אַל תֶּחֱרַשׁ – אל תשתוק ואל תעשה עצמך כחירש לצעקתי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. גם בקשה זו עומדת בניגוד לדיבורם הרע של האויבים [אבן עזרא]. הפרשנים מציגים כיוונים שונים באשר למשמעות שבירת השתיקה האלוהית. הגישה המרכזית היא שזוהי קריאה לה׳ להושיע את דוד, לגלות את האמת לעין כל, לריב את ריבו ולנקום באויביו [רד"ק, מלבי"ם, מצודת דוד]. מנגד, ישנה דעה שדוד דווקא מבקש מה׳ שלא יעניש את אויביו בגללו, אלא רק יסיר מעליו את כעסו [אלשיך].
בסיום הפסוק הוא מבקש אֲדֹנָי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי. בקשה זו משלימה את הקריאה לה׳ להוכיח שהצדק עם דוד [מלבי"ם], ומהווה תחינה אישית שלא תסתלק ממנו השכינה והקרבה האלוהית [אלשיך].