כאשר האדם נמצא בשפל המדרגה, מתגלה לעיתים אכזריותם של הסובבים אותו, המנצלים את חולשתו כדי לשמוח לאידו. דוד מתאר מצב שבו וּבְצַלְעִי, כאשר הוא כשל, חלה, שכב על צדו מחולשה או צלע מכאבים, אויביו שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ יחד כדי להציק לו ולרכל עליו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. יש המפרשים את הנפילה הזו לא כחולי פיזי, אלא כרמיזה למעידתו המוסרית של דוד בחטא בת שבע [אלשיך].
אל החבורה הלועגת נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים. המפרשים חלוקים בזהותם של אותם אנשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באנשים פחותים, שפלים ונכאי רוח, או אפילו באנשים נכים ופסחים ממש (המוכים ברגליהם), אשר למרות צרותיהם האישיות התאספו מכל עבר ולא החסירו איש כדי לשמוח בצרתו של דוד. גישה אחרת רואה בהם אנשים המכים ופוגעים בדוד בפועל [שטיינזלץ]. לעומת זאת, יש הסבורים כי מדובר בצבועים שעשו עצמם כלפי חוץ כנכאי רוח וכואבים את כאבו של דוד, בעוד שבליבם פנימה התמלאו שמחה [מלבי"ם, אלשיך].
מול התקפה זו דוד עומד חסר אונים, וְלֹא יָדַעְתִּי. הוא אינו מבין מדוע נאספו לרדוף אותו, שהרי מעולם לא גמל להם רעה [רד"ק, מצודת דוד, שטיינזלץ], או שלא ידע כלל מי הם אותם אנשים זרים ופחותים שבאו להרע לו [אבן עזרא]. לפי הגישה שמדובר בצבועים, דוד לא ידע את כוונתם הנסתרת לשמוח לאידו [מלבי"ם], ויש המפרשים שההתאספות סביבו הייתה כה פתאומית, עד שכמעט לא הספיק להבחין בה [מאירי, אלשיך].
שיא הפגיעה מתואר במילים קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ, ולהן שני כיווני פירוש מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת את המילה קָרְעוּ כמטפורה לפתיחת הפה לרווחה מרוב צחוק ולעג, או כדיבורים רעים שקורעים את בשרו ורוחו של דוד וגורמים לו נזק בלתי הפיך, בבחינת קרע שלא ניתן לתפור מחדש. לפי גישה זו, וְלֹא דָמּוּ משמעו (מלשון דממה) שהם לא שתקו ולא נחו מלעגם הבלתי פוסק [רד"ק, מצודות, אבן עזרא, שטיינזלץ, מאירי].
הגישה השניה, המבוססת על דברי התלמוד, דורשת את המילים לעניין הלבנת פנים. אויביו של דוד ביישו אותו ברבים ודנו בחטאו עם בת שבע, והוא אומר לה' כי פגיעתו כה קשה, עד שאילו היו קורעים את בשרו לא היה נוטף ממנו דם, שכן מרוב בושה פניו הלבינו ודמו אזל. לפי פירוש זה, וְלֹא דָמּוּ נגזר מהמילה דם [תורה תמימה, רש"י, אלשיך]. דעה נוספת מציעה שהאויבים ממש קרעו את בגדיהם מרוב תשוקה לראות את דוד מת, אך הם לא עשו זאת מתוך אבלות ודממה, אלא בחברת לצים ולועגים [מלבי"ם].