המשורר מביע הזדהות עמוקה וצער רב על סבלם של אלו שקמו עליו, וממחיש את תחושותיו באמצעות דימויים של קרבה משפחתית עזה. כאשר באה צרה על אויביו, הוא לא שמח במפלתם, אלא נהג כְּרֵעַ וכְּאָח לִי, והצטער על כאבם בתמימות כאילו היו חבריו הנאמנים או אחיו [רש"י, רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדייקים כי אילו היו אלה רק חברים או אחים, ייתכן שהיה מנסה להתהלך ולהסיח את דעתו מן הדאגה, אך דווקא כלפי אויביו החמיר על עצמו את מנהגי האבלות כדי להוכיח שאינו שמח לאידם [אלשיך].
עוצמת הצער מדומה לכַּאֲבֶל אֵם. הפרשנים נחלקו לגבי זהות המתאבל בביטוי זה. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לאם המבכה את מות בנה [מצודת דוד, רש"י]. הגישה המרכזית האחרת מפרשת שהכוונה היא לבן המתאבל על אמו [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ]. פרשני גישה זו מסבירים מדוע נבחרה דווקא האם ולא האב: האם היא זו שנושאת את העובר, מניקה אותו, מגדלת אותו ודואגת בקביעות לכל צרכיו הגופניים, ולכן כאב הפרידה ממנה עז ומוחשי יותר [רד"ק, מאירי]. סיבה נוספת היא שבאבל על אב יש לעיתים לבן נחמה מועטה בעצם קבלת הירושה, בעוד שהאבל על האם הוא מוחלט ונטול כל נחמה [מאירי]. דימוי נוקב במיוחד לאבל זה הוא של תינוק יונק שאמו מתה ואין לו מינקת שתחליף אותה [רד"ק בשם אביו].
הצער הנפשי ניכר גם בגופו ובהופעתו החיצונית של המשורר, כפי שעולה מן המילים קֹדֵר שַׁחוֹתִי. המילה שַׁחוֹתִי מתארת מצב של שפלות, כפיפה והליכה בקומה שחוחה, כדרכו של אדם שבור, מעונה ודואג [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד]. המילה קֹדֵר מבטאת חושך ושחרות [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מציעים שני הסברים לכך: האחד הוא שפניו של האדם מאבדות את זוהרן ומשחירות מרוב יגון ואנחה [רד"ק], והשני הוא שהדבר מתייחס למלבושיו, שכן מנהג האבלים הוא להתעטף וללבוש בגדים שחורים וקודרים [אבן עזרא, רד"ק].