תחשבו רגע על מישהו שהתנהג אליכם ממש לא יפה והיה נגדכם. מה קורה כשהוא פתאום נמצא בצרה גדולה? דוד המלך מלמד אותנו כאן משהו מדהים. במקום לשמוח כשקרה משהו רע לאויבים שלו, הוא הרגיש צער עמוק. הוא התנהג אליהם כְּרֵעַ, כלומר כמו חבר טוב, וכְּאָח לִי, ממש כאילו היו האחים שלו, והיה עצוב מאוד בשבילם.
הצער שלו היה כל כך גדול, עד שהוא מתואר כַּאֲבֶל אֵם. זהו עצב חזק במיוחד, כמו של אדם שנפרד מאימו. למה דווקא אימא? כי אימא היא זו שדואגת, מטפלת ומגדלת אותנו במסירות מאז שאנחנו קטנים, ולכן הפרידה ממנה כואבת כל כך.
העצב הזה לא נשאר רק בלב, אלא ממש השפיע על ההופעה החיצונית שלו. הוא אומר על עצמו קֹדֵר שַׁחוֹתִי. המילה שַׁחוֹתִי מתארת אדם שהולך כפוף, כי מרוב דאגה ועצב קשה לו ללכת זקוף. והמילה קֹדֵר מבטאת חושך, כי הפנים שלו איבדו את השמחה והפכו לעצובות, והוא אפילו התעטף בבגדים כהים כמו שאנשים לובשים כשהם מתאבלים.